Shavuot 2020 Hebrew

בשבועות, החג שחל שבעה שבועות אחרי פסח, חוגגים מתן תורה, האירוע המכונן בהיסטוריה שלנו. לפני מתן תורה, היינו אוסף של אנשים בלי כיוון, בלי מטרה. התורה סיפקה לנו מסגרת, תכנית אב לכל חיינו והיא מקור חיינו יותר מ-3000 שנה.

האירועים בהר סיני קבלו הרבה תשומת לב משך הדורות, והמון השערות נכתבו לגבי מה קרה. מקריאה עמוקה בתאור בתורה, ומתחתה ומסביבה, רבנים ופילוסופים ומשוררים הציעו שלל רעיונות לגבי תחושות אבותינו כשקבלו את ספר החוקים, תכנית האב שנתן להם (ולנו) המון נחת ואי-נחת, עונג וגם התחייבויות מעל ומעבר לכל מה שידענו מקודם.

המדרש מספק כמה תסריטים אפשריים, המבוססים על מילים, ביטויים או סמיכות אירועים בתורה. המפורסם ביותר, אולי, מתאר את בני ישראל כשעומדים מתחת להר סיני פיזית, וההר מוחזק מעליהם בידי האלהים. והוא אומר להם, תקבלו את התורה ויהיה טוב. תסרבו ותיקברו מתחתיו. מה שנקרא בחירה חפשית.

במדרש אחר האלהים מציעה את התורה לכל עם ועם, ולכל אחד יש סיבה לסרבה. אחד לא יכול לחיות עם “לא תרצח” ושני לא יכול לחיות עם “לא תגנוב” והשלישי לא יכול לחיות עם “לא תנאף”. ואז בני ישראל אומרים “נעשה ונשמע”, שיטה בקבלת החלטות שלא מומלצת בעולם המסחר.

למשורר יהודה אמיחי היתה גישה אחרת לאירוע. בשיר שלו, “אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד” הוא כתב:

כשאלוהים עזב את הארץ הוא שכח את התורה
אצל היהודים ומאז הם מחפשים אותו
צועקים אחריו שכחת משהו, שכחת, בקול גדול
ובני אדם אחרים חושבים שזוהי תפילתם של היהודים

ומאז הם טורחים למצוא רמזים בתנ”ך על מקום המצאו

כמו שנאמר “דרשו אדני בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב”

אבל הוא רחוק

הרבה מישל מישגיה מצביעה על חלק מהאירוניות בשיר. לפי אמיחי, אנו קוראים את התורה בלי הרף במטרה למצוא את האלהים. זאת אומרת, ככל שאנו מחפשים דרך להשיב את האבידה (התורה), כך אנו מעורבים יותר בטקסט ולא יכולים להוציא אותו מאיתנו. ואז, המאמצים שלנו להיפטר מהתורה נתפשים על ידי אחרים מסביבינו כתפילה לישות שממנה אנו מבקשים לנתק קשרים!

ואירוניה נוספת. רעיונו של אמיחי, שהתורה היא לא שלנו אלא של האלהים הוא גם רדיקלי וגם נכון. בקריאה הזאת, אנו זועקים “שכחת משהו” כי – כך נרמז – אנו לא חפצים בתורה. היא מעמסה כבדה מדי ורצוננו הוא להחזירו לבעלה האמיתי. ובכל זאת, הדרך היחידה להחזיר את התורה היא על ידי חיפוש אחרי האלהים, על ידי בחינה מעמיקה בתורה בכדי להיוודע איפה נמצא אותו.

ואז בא שורת המחץ. “אבל הוא רחוק”. האם משמעה היא שלא נצליח לעולם להחזיר את האבידה לבעלים האמיתי? אפשר להבין “רחוק” כהיפך של “קרוב” בשורה הקודמת. בקריאה הזאת, אמיחי אומר שהאלהים עזב, לא עונה, לא איתנו ואנו נשארנו להסתדר לבד. מזל ביש שלנו.

אבל אפשר להבינו אחרת. את התורה אי אפשר להחזיר כי אנחנו לא באמת רוצים להחזירה. משתמשים בתירוץ כמו “הוא רחוק מדי” כשלא רוצים לעשות משהו ובכל זאת לתת את התחושה שכן רוצים לעשותו. אין ברצוננו לוותר על התורה, למרות מחאותינו כנגד, אולי כי העיסוק המעמיק שלנו הפך את התורה לחלק עוד יותר אינטגרלי בנו. העובדה ש”תפילות נשארות לעד”, רומזת שבין אם האלהים קרוב או רחוק, או שאנחנו איתו או מחפשים אותו. הגישה הדיקוטומית הזאת, הרצון להתקרב ולהתרחק באותה נשימה, ניכרת בבירור בחברה שלנו אפילו היום.

אז יש לנו את חג השבועות, לחגוג את מתן תורה, את סדרי החיים שקיבלנו – ברצון או בחוסר רצון, בשמחה או בחריקת שיניים – ושהם עומדים במרכז ההווייה שלנו כעם.

חג שמח