Rosh Hashana 2020 Hebrew 1

אנחנו, הקורונה, וחוסן אישי ולאומי

איתן בירנבאום

לפני כמה שבועות נתתי הרצאה בזום תחת חסות הקהילה שלנו על אספקטים פסיכולוגיים של התמודדות עם לחצי הקורונה. הדגש בהרצאה היה כיצד למנוע שהקורונה יהפוך עבורנו לטראומה אישי או קולקטיבי. במבט על הקורונה בראי הימים הנוראים, אפשר לומר עוד משהו: אפילו אם אנחנו חשופים לאירועים טראומתיים מהסוגים הקשים ביותר, אנחנו יכולים להתמודד, לקום ולהמשיך קדימה בצמיחה. בפסיכולוגיה נקרא לזה הימנעות מלהיתקע בהפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD), ובמקום זאת, לגלות צמיחה פוסט-טראומתית ((Post-traumatic Growth. מה שמיקד לי את זה היה דרשה של רבה ליסה מליק מניו ג’רזי, שציטטה מאמר שלי על טראומות של האבות ע”פ ספר בראשית. ולדעתי הדבר רלוונטי ביותר דוקא בימים אלה.

כל שנה וכמעט בכל בית כנסת מתייחסים הרבנים לשאלת בחירתם של חז”ל את הטקסטים לקריאה בימים הקדושים ביותר בלוח השנה העברי, בהם אנו נדרשים לעשות חשבון נפש ולתכנן מסלול מחדש לשנה הבאה. גם כאן ב”בית ישראל” דיברנו על הרבה צדדים ופרטים מתוך קריאות התורה של ראש השנה, בראשית כ”א-כ”ב. אבל בהסתכלות רחבה אפשר לראות שחז”ל בחרו להזכיר לנו כל ראש השנה את הטראומות שעברה המשפחה היהודית הראשונה, וכיצד למרות הקושי האדיר – וזה כנראה העיקר – הם המשיכו הלאה! הם גילו צמיחה פוסט-טראומתית.

הגר וישמעאל מסולקים — הם מאבדים משפחה, בית, שבט, ולפני שהם ניצלים הגר כבר משלימה עם מות בנה מצמא במדבר. והמשפחה מאבדת אותם: לאברהם ודאי היו רגשות כלפי הגר ובנם המשותף, בכורו, ישמעאל. ואז אברהם, שרה ויצחק נאלצים להתמודד עם טראומת העקדה. הטראומה של אברהם מעצם דרישתו של א-לוהים להקריב את בנו ומזה שכמעט ביצע והיה מוכן לבצע זאת. הטראומה של שרה כאשר שמעה שאברהם ויצחק כבר בדרך לבצע זאת. והטראומה של יצחק אשר, עקוד על גבי מזבח, ראה את אביו עם סכין מונפת לשחיטה. כיצד יכלו להמשיך אחרי הפגיעה הקשה באמון ובדמוי העצמי: אמון בה’, אחד בשני, בביטחון האישי במשפחה. בהמשך יעקב נאלץ להתמודד עם הטראומה של מותה של אהובתו רחל תוך כדי לידה, ואז גם עם “מות” בנו האהוב יוסף. יוסף צריך להתמודד עם אירוע התקיפה של אחיו, בה הם כמעט הורגים אותו, עם מכירתו לעבדות, ואז עם כליאתו על לא עוול בכפיו, בהאשמת-שווא של אונס… ומה היתה תגובת אבותינו ואמותינו לכל האירועים הקשים הללו? הם המשיכו בדרך ולא נשברו. ואני בא לטעון שייתכן שזה בדיוק הסיבה שאנחנו קוראים את הקריאות המסויימות של ראש השנה, כי זה מה שחז”ל רצו שנזכור תמיד: שלא משנה מה קורה, ואיזה מכות אנו חוטפים בחיים — אנחנו יכולים למצוא כוחות לקום, להמשיך, ואפילו לצמוח. למשל, הרבה מומחים חושבים שאברהם הבין מאירוע העקדה שאסור להמשיך במנהג העמים באותו זמן להקריב קרבנות אדם לאלוהיהם. הפרידה של היהודים ממנהג פרימיטיבי זה מהווה צעד ענק בקידמה האנושית בכלל, והרי מתוך הטראומה, צמיחה וברכה.

אם נמשיך לאורך ההיסטוריה, נפגוש דוגמאות רבות נוספות של טראומה אישית וקולקטיבית. ברמה האישית בולטת הדוגמא של דויד המלך, בכמה תקופות בחייו. באחת מהן יש לנו את סיפור אמנון, תמר ואבשלום. אמנון, בנו הבכור של דויד ויורש-העצר, מתאהב באחותו-למחצה תמר (בת דויד מאישה אחרת). אבל הוא אונס אותה, ואז מתהפך ומשליך אותה, והיא נשארת שבר כלי. אחיה מאותה אם, אבשלום, מוכשר במיוחד ואהוב על דויד, נשבע לנקום באמנון. הוא רוצח את אמנון, והשמועה שמגיעה לדויד בשלב הראשון היא שכל ילדיו נרצחו (תארו לכם!). בסופו של דבר, אבשלום מורד ונהרג בקרב, ודויד מתאבל עליו קשות, נראה שכמעט נשבר. אבל הוא ממשיך.

בתור עם בארצו, עברנו רודנות וכיבוש מידי עמונים, מדיינים, מואבים, פלשתים, מצרים, ארמים ואשורים, בבלים ואדומים, פרסים ופרתים, יוונים, רומים, ביזנטים, ערבים, ממלוקים, ועות’מניים. בירתנו, מקדשנו, ועירי ארצנו נשרפו ונבזזו שוב ושוב. אחרי שרוב עמנו הוגלה, נרדפנו וגורשנו כמעט בכל אשר התגלגלנו בין העמים. ואיכשהו הצלחנו לשרוד, ואף להתפתח ולהצליח, עד שהגענו היום, אחרי השואה הנוראית, למצב שהחזרנו לעצמנו את ארצנו במדינה עצמאית וחזקה!

בצמיחה פוסט-טראומתית, אנשים וקבוצות ממשיכים לנוע בכיוונים חיוביים למרות האירועים הקשים שהם עברו. האם זה לא בדיוק מה שעשינו? דויד לא נשבר אחרי מות אבשלום. הוא מסיים את תקופת מלכותו תוך שהוא מושיב את שלמה כיורשו ותוך ביצוע ההכנות לבניית בית המקדש. את הכאב העצום שלו הוא ניתב לכתיבת התהלים, אשר מביאים נחמה למיליוני אנשים מכל העמים עד עצם היום הזה.

מה עשינו כשהבבלים כבשו אותנו, ושרפו את בית המקדש? יוחנן בן זכאי ייסד את יבנה, והיהדות עברה מהפכה והחליפה את פולחן הכוהנים במקדש בהתפתחות בתי הכנסת, המשנה והתלמוד. לולא טראומת אבדן בתי המקדש, אולי היינו ממשיכים לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה להקריב בהמות מסכנות על מזבחות אבנים. האם לא פיתחנו פולחן, מסורת, ערכים וחיי רוח ברמה גבוה יותר דוקא בעקבות החורבן? הסתגלנו למציאות, והתפתחנו. פעלנו בהתאם לאמירתו המפורסמת של צ’רלס דרווין על האבולוציה: המינים ששורדים לאורך זמן אינם בהכרח החזקים ביותר או האינטליגנטים ביותר, אלא אלה המסוגלים ביותר להסתגל לסביבה משתנה.

הרב מליק מביאה סיפור מענין וגם רלבנטי ביותר מתלמוד ברכות (ג’, א’) שמסופר מפי רב יוסי. הוא היה בדרך, וכשהגיע זמן תפילה סטה מן הדרך כדי להתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים. עם סיום תפילתו ראה שמחכה לו לא אחר מאשר אליהו הנביא. אליהו שאל אותו מדוע נכנס לחורבה. ר’ יוסי הסביר שנכנס להתפלל. אליהו אמר שהיה עליו להתפלל על הדרך. ר’ יוסי אמר שפחד שעוברי אורח יפריעו לו בתפילה. ואליהו ענה שהיה עליו לקצר בתפילתו. לסיכום, ר’ יוסי למד שלושה דברים מהמפגש עם אליהו הנביא: שאין נכנסין לחורבה, שמתפללין בדרך, ושהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.

הרב הרלן ווקסלר מסביר מה משמעות “אין נכנסין לחורבה” – הרי אין ביהדות שום התנגדות עקרונית לתפילה בחורבות, עיינו ערך הכותל המערבי! אלא, אומר ר’ ווקסלר, המשמעות העמוקה של הדברים היא שעלינו להימנע מלהיכנס ולשהות בחורבות חיינו, באסונות שפקדו אותנו. עלינו להמשיך בדרך, בדרך החיים, תוך כדי החלמה מהאבדנים שאיבדנו או המכות שחטפנו, להמשיך להתקדם קדימה ולמעלה.

ואם כבר, על הדרך, אנחנו מקבלים מן התלמוד תמיכה ברורה בדרך שבחרנו להתמודד עם הקורונה בתור קהילה. הקורונה באה לנו על הדרך, ואנחנו בוחרים לא לוותר, אבל כן להסתגל: לא מוותרים על תפילות החג יחד, על הקריאות, על המילים והמנגינות של הליטורגיה שהתפתחה לראש השנה משך מאות ואלפי שנים. אבל כן התגמשנו והתאמנו: אנחנו נפגשים בזום, ובתוך כך מתפללין תפילה קצרה יותר. אליהו הנביא היה שמח! ובכך אנחנו מהווים דוגמא של צמיחה בתוך הקורונה, למרות החלקים הקשים שבה. אנחנו מדגימים חוסן יהודי הכולל גמישות, הסתגלות, מחוייבות וכוח להמשיך.

הלוואי שנמשיך להצליח כך בדרכנו, בבריאות אופטימלית, ובנחישות, מתוך ידיעה ברורה שלא משנה מה יגיע, אנו נמשיך להתמודד, להתפתח, ולצמוח — כיחידים, כמשפחות וכעם, לעולם ועד. לשנה טובה של חוסן, צמיחה וכוחות חיים: בספר חיים תכתבו ותחתמו, אתם וכל בני משפחותיכם!