Parshat Vayishlach 2020 Heb

ברומן של ג’יימס קלאבל משנת 1975, “שוגון”, מלח אנגלי נלקח בשבי ביפן של 1600. המלח הופך לחייל נאמן לאחד מראשי הצבאות שמתחרה לתפקיד השוגון, הרמטכ”ל של המדינה. בערב הקרב המכריע, שאחריו היפני הזה יהפוך לשוגון או ימות, הוא הולך לישון מוקדם וישן כמו תינוק. החייל האנגלי שואל את היועצת שלו, איך אפשר לישון כך בלילה לפני יום כל כך גורלי? התשובה היתה: הוא עשה כמיטב יכולתו שהכל יילך לטובתו. עכשיו זה קארמה.

מצב דומה פותח את פרשתנו. עשיו, ש-20 שנה קודם נשבע להרוג את יעקב, מתקרב לאחיו עם 400 איש עימו. יעקב מפחד. אז הוא עושה מה שיכול – שולח שבע נגלות של מתנות עשירות לאחיו ומחלק את מחנהו לשני מחנות: שאם יבוא עשיו לאחד מהם, יישאר השני. ואז הוא מתבודד לעבור את הלילה.

אבל לא כמו הגנרל היפני, יעקב מתקשה לישון. הוא פוגש – אדם/מלאך/אויב דמיוני, ונגדו הוא נלחם כל הלילה. הוא נפצע בגיד הנשה, בירך, אבל מנצח. וכמו השחר עולה, יעקב דורש שהיריב יברך אותו.

“מה שמך?” שואל היריב. “יעקב,” הוא עונה. “לא ייקרא עוד שמך יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך…כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”.

יעקב יוצא למחרת, משתתח לפני עשיו, קורא לו “אדוני” שבע פעמים ובעצם מחזיר לעשיו את הברכה המקורית. מתפייסים, וכל אחד הולך לדרכו.

כמה שאלות לגבי השם. למה היה זקוק יעקב לשם חדש? האם יש קשר לאמונה הדטרמיניסטית שהשם משקף את האישיות? ואם כן, למה התורה ממשיכה לקרוא לו יעקב הרבה יותר משנקרא ישראל?

פרשנים עתיקים וחדשים דנים בשאלה הזאת.

עד לנקודה הזאת, דמותו של יעקב היא זו של נושל. החזיק בעקב עשיו כשנולד, ביקש את מעמדו של עשיו כל השנים הראשונות, רצה להיות עשיו, להיות מה שיצחק אהב בעשיו, וכשהופיע בפני אביו יצחק, לקבל את הברכה, הוא היה הכי קרוב לעשיו שיכל. הוא לבש בגדים חמודים, שעירים, עם התחושה והריח של השדות שכל כך אפיינו את עשיו. “מי אתה בני?” שואל יצחק. “אני עשיו בכורך” הוא ענה.

אבל יצחק לא השתכנע לגמרי. למטרותינו, האימרה של יצחק – “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” יכולה לשקף את הבלבול הפנימי שעבר על יעקב. רצה להיות עשיו, ולא היה ביכולתו. הידיים נדמו לאלה של עשיו אבל הקול שלו, הנפש, לא נכנס לתחומו של עשיו.

המאבק הלילי שיקף, אולי, את האי-יציבות הפנימית של יעקב, כשהוא נלחם בכדי לקבוע מי הוא או מה שהוא רצה להיות. היעקב ניצח. הצליח להשתחרר מהעשיו, מהרצון להיות עשיו וכל מה שייצג עשיו. את ההצלחה הזאת היו חייבים לסמן עם שם חדש, ישראל. זה ששואף וגם מצליח.

אם כן, למה ממשיך האלהים, והתורה, לקרוא לו יעקב? אולי כי המהפך הזה לא שלם. אתה נלחם בעצמך לההפך לאדם אחר, ואתה מצליח. אבל הבסיס עדיין שם. אי אפשר לשטוף החוצה כל בדל סימן של האדם הקודם שהיית רק כי ענדת שם חדש או אישיות חדשה. הישן עדיין מסתתר שם.

שינוי עצמי הוא תהליך אין-סופי, כזה שממשיך אחרי שכבר מכריזים על “ההצלחה” של המעבר. נראה את זה הלאה בסיפורו של יוסף, השחצן הנרקיסיסתי הצעיר שהופך למשנה המלך במצרים. השתנה? כן. ולא.

כאן רואים את יעקב-ישראל צועד בכיוון חדש, ואז מהסס בין העצמי החדש והישן. אולי להזכיר לנו שהתוככינו כולל אלמנטים מכל מה שהיינו לפני כן.

שבת שלום