Parshat Vayikra 2020 Hebrew

הסופר מרק טויין, ששימש בצעירותו ככתב מעיתון מסקרמנטו באיי הסנדוויץ’, היום הוואיי, תיאר חלק מההווי הדתי לשעבר של המקום. לפיו: “כשיליד הטבע נכנע לרגע לחטא, היתה לו אפשרות להודות בטעותו, ובכנות אצילית היה מקריב את סבתתו כקרבן כפרה. בימים ההם, החוטא האומלל יכול היה לנקות את מצפונו כל עוד היו לו קרובי משפחה להקריב”.

קרבנות באים בכל הגודלים והצורות, ובפרשתנו ובשבוע הבא מקבלים רשימה ארוכה של איך ומתי להקריב קרבן חיות ומתי קרבן סולת במשכן/מקדש בכדי לכפר על חטאות בני ישראל מכל הסוגים: הכהנים, פשוטי העם והמנהיגים. מהכתוב ברור לנו שבתי המקדש המפוארים היו בראש ובראשונה בתי מטבחיים, ששם הוקרבו מאות של חיות כל יום. לרובנו המנהג הזה דוחה: כיוון שאנו מאמינים בזכויות החיות, או שואלים במה חטאו החיות שנתעלם מחייהם, או שלא נוח לנו לחשוב על שפיכת דמים כה מסיבית.

חלק מההסברים לתופעה די הגיוניים. הרמב”ם כתב שכיוון שקרבנות הוקרבו בימים ההם לאלילים, הדרך לגמול את בני ישראל מהמנהג הרווח היתה על ידי השימוש באותה מתכונת, אלא שהיא מכוונת לאל היחיד.

השחקן גיל קופאץ’ מדגים את ההיגיון הזה עם דוגמא קיצונית. זה כמו לנסות לגמול קניבלים מאכילת בני אדם, הוא אמר (ויש לזכור שבכנען כת המולך הקריבה ילדים בגיא בן הינום, הלא הוא הגיהנום של היום). אם סתם זרקת להם: “לא טוב לאכול בני אדם”, סביר להניח שהיית מוצא את עצמך בסיר הלחץ שלהם די מהר. אבל אם הצעת שאולי יכולים להקריב חיות במקום בני אדם, ואז להוריד לאט עוד מהמנהגים הביזארים האחרים, הסיכויים להצלחה גברו.

אבל ככל שרעיונו של הרמב”ם הוא סביר, לא עבר הרבה זמן עד שבני ישראל אימצו יחס די דומה לזה של בני הוואיי של מרק טויין: תחטא היום, תקריב מחר ותחזור לסוריך מיד.

נגד זה הטיפו נביאי ישראל משמואל עד מלאכי. מה חשוב יותר, הם שאלו, הקרבת קרבנות או מילוי דברי האלהים וקיום מצוות בין בני האדם? בלי יוצא דופן, התשובה היתה האפשרות השנייה. האלהים לא חפץ בעוד חיות ובעוד שומן. הוא רוצה דאגה הדדית אמיתית בעניינים חברתיים וכלכליים.

אז מה יכולים הקרבנות ללמד אותנו היום? בעצם, אותם הדברים שהיו מיועדים להעביר בימים ההם: שאם חטאת, אתה לא אבוד לעולם. שאם מצטערים על מה שנעשה, יש סליחה וכפרה אם באמת מתחרטים. אם חייבים לאלהים, משלמים עם קרבן. אם חייבים לאדם, משלמים עם ריבית ואז יכולים להתחיל מחדש.

המלכוד, כמובן, הוא שאתה חייב באמת ובתמים להצטער על מעשיך. אחרת, כמו בני איי הסנדוויץ’ של טויין, אתה יכול להמשיך לחטוא כל עוד יש לך קרבנות להקרבה. כפי שהיה צפוי, וירוס הקורונה נתפס על ידי גורמים מסויימים כעונש מן השמים על שורה ארוכה של חטאים. לדוגמא, הרב מאיר מזוז הצהיר שהוירוס הוא עונש לישראל על זה שהתירה מצדעי הלהט”בים. אימם מוסלמי אמר שהוירוס הוא עונש לסין (כשסין היתה מרכז המגפה) על כל מיני דברים. האימם בעצמו נדבק. יש כאלה שתופסים את הוירוס כעונש על התנהגותנו המשחיתה לטבע. וכאן אפשר להגיד בביטחה שמה שלא נעשה, לטבע תהיה המילה האחרונה.

ברור שכל הדיבורים האלה הם יהרה. איזה חוצפה יש לאדם לחשוב שהוא יכול לסכם את השיקולים של האל כשהוא מחליט למחוק עיר אחת, ולא אחרת, מעל פני האדמה ברעידת אדמה, או להרוס בית אחד בטורנדו כששלשה מטר משם בית שני נשאר שלם, או כשילד בן שש מת מסרטן. זה יותר מחוצפה. זה חילול השם.

מאמצינו כמובן מכוונים להגנה על כל מי שחשוב לנו, ולהתנהגות המודרכת על פי פקודות הסמכויות. היסטוריוני העתיד, עם הראייה ה-6-6 המושלמת לאחור שלהם, יוכלו להקצות את הגורמים והתוצאות, הטובים והרעים, השבחים והעונשים לנמענים הנכונים.

בסיכום, כבר לא מביאים קרבנות כפי שרשומים בפרשת ויקרא, אבל הצורך שלנו להביע את אשמתנו ולקבל מחילה נשאר. יש כאלה שמביעים את רגשותיהם דרך תפילות ותהילים. אחרים משנים את סגנון חייהם ומחזירים את חובותיהם או משלמים קדימה. הכל אישי.

אנו מקווים ומתפללים שנעבור את המכה ה-11 (תארו לעצמכם – מכה מסכנת את הפסח שלנו!) בבריאות, ומחכים ליום שנוכל לחזור לשגרת חיינו.

שבת שלום ובריאות לכולם.