Parshat Vayigash 2020 Hebrew

סיפורו של יוסף, אולי הסיפור המפותח ביותר בכל התנ”ך, מתרכז בבנו המועדף של יעקב, עם מגרעותיו, מסעותיו ובעיותיו, עלייתו לגדולה וההשלמה שהוא יוזם עם אחיו. אבל במקביל, אח אחר גם עולה בסולם החשיבות ובפרשתנו, הוא גורף שבחים עבור אחד מעשרת הנאומים המפורסמים והמרשימים ביותר בהיסטוריה של הספרות.

מתחילת ספר בראשית כבר התרגלנו לזה שהאח הצעיר עולה על האח הגדול. אלא שכאן, כשיש תריסר בנים ליעקב, לא בטוח מי מהם יוביל. מסתבר שמספר ארבע – יהודה – הוא הזוכה.

כפי שראינו לפני שבועיים, לראובן הבכור יש כוונות טובות אבל ביצוע כושל. הוא רוצה להציל את יוסף אבל לא מצליח. הוא רוצה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין למצרים אבל מפספס שם גם כן. מנהיג לא יהיה. שמעון ולוי הם הבריונים ששחטו עיר שלימה בגלל אונס אחותם. אלימות כזאת מונעת מהם להיות המנהיגים. ואז בא יהודה.

יריית הפתיחה של יהודה לא טובה. הוא זה שמציע למכור את יוסף למצרים. אולי הוא מנהיג אבל הוא לא אדם נחמד.

אבל קורה משהו, אחרי מכירתו של יוסף. קראנו על יהודה ושלשת בניו וכלתו תמר. כשהיא נכנסת להריון ממנו, מיהודה (למרות שהוא לא ידע מי היא בזמן המעשה), יש לו הכח לגזור עליה מוות, וכך עושה. כשתמר נותנת לו פתח – היא שולחת לו בלבד את הסימנים של האב של העובר שלה – לזכותו הוא מראה אחראיות ומצדיקה את מעשיה.

לפני שבוע קראנו שיהודה הוא ששיכנע את יעקב להרשות לבנימין לרדת למצרים. “אנכי אערבנו, מידי תבקשנו”, הוא אומר. “אם לא אביאנו אליך…וחטאתי לאבי כל הימים”. פשוט. בלי תנאים. רק אחראיות.

והשבוע, יהודה מורח את יוסף עם נאום שגם מחניף וגם עוקץ בבת אחת. הוא חש את נקודת התורפה של יוסף, לאבא, והוא מזכיר “אב” 14 פעמים בתוך 32 פסוקים. הוא חוזר על הנקודה, שירגיש יוסף אשם במה שהוא עושה לאב הזקן שם בארץ כנען. הרב ניל לובינגר מצטט מדרש תנחומא שבו מחברים את כל הנקודות של מעשי יהודה.

לפי המדרש, יהודה הוא שהביא את הכותונת של יוסף, ספוגת הדם, ליעקב, שיחשוב ש”חיה רעה אכלתהו”. בתמורה, לפי המדרש, האלהים אומר ליהודה: כעת אין לך ילדים ואתה לא מבין את הכאב של ילדים. הכאבת לאביך, גרמת לו לחשוב בטעות שבנו יוסף נטרף. בחייך, תישא אישה ואז תקבור את בנך, ואז תידע מה זה הכאב של ילדים.

למרבה הפלא, המדרש הזה לא מופיע בפרשת וישב (לפני שבועיים) אחרי מותם של שניים מבני יהודה, אלא בזמן שכל משפחתו של יעקב יורדת מצריימה בהזמנת יוסף ופרעה. למה?

לפי הרב לובינגר, המסר כאן הוא לא מידה תחת מידה – כאילו “אתה, יהודה, השארת את יעקב אבל במותו של יוסף, אז עכשיו אתה אבל בעל מותם של שני בניך. לא. המסר הוא אחר.

המדרש מופיע כאן בפרשתנו כי שתי החוויות הטראגיות – אבלו של יעקב ואבלו של יהודה – הן שאיפשרו ליהודה לפתח סוג של אמפטיה, עד שהוא לא יכול להרשות מצב שבו אביו יסבול סבל כזה עוד פעם.

מה שהופך את האמפטיה הזאת לעוד יותר מרשימה היא שיהודה מבין שיעקב יסבול הרבה יותר אם בנימין לא יחזור משאם יהודה לא יחזור. והוא מקבל את זה, כי עליו למנוע סבל מאביו בכל מחיר.

הסיפור הזה מסמן את עלייתו של יהודה למעמד המנהיג של המשפחה, וזה מקבל אישור רשמי בברכתו של יעקב, לפני מותו, בסוף ספר בראשית.

האירוניה היא שמעשי יהודה לאחד את המשפחה אחרי 17 שנה גם מסמל את תחילת האיבה שתופיע בין האחים ואחר כך בין שתי הממלכות בעתיד: בין יהודה ובין ישראל (במנהיגותו של אפרים, בנו של יוסף) – איבה שממשיכה עד היום בתחפושת של שמות ותוארים שונים.

ככל שדברים משתנים, ככה הם נשארים אותו דבר.

שבת שלום