Parshat Vayetsei 2020 Hebrew

אוי ינקל’ה, ינקל’ה. ילד טוב ירושלים. כל כך הרבה בעיות. הוא מציית לאמו ובכך מרמה את אביו. הוא משיג את ברכת אחיו הבכור ובשל כך חייב לנוס על נפשו. איזה צדק יש בעולם?

בעצם, יש צדק, אבל לא הוא לא מחושב לפי החישובים של יעקב. בעיניו, הוא עשה מה שעשה כי היה הכרחי לשמור על מורשתו של יצחק. אז היה נזק משני – עם אביו ועם אחיו. אז – לא נורא.

עכשיו הוא במנוסה, והאלהים בא אליו בחלום הלילה ומבטיח לו כל מיני דברים, אבל לא בדיוק מה שנחוץ ליעקב בתקופה הזאת של חייו. בואו נשווה את הצעת האלהים והצעתו הנגדית של יעקב.

האלהים מבטיח: “הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעיך. והיה זרעך כעפר הארץ…” יעקב מתעלם מהסעיף הזה לגמרי. הוא מתחיל את הצעתו עם “אם יהיה אלהים עמדי” – שכבר הובטח בהצעה האלהית, “ושמרני בדרך אשר אנכי הולך” (גם זה הובטח), “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש” (לא הוזכר בכלל ההצעה הראשונה), “ושבתי בשלום אל בית אבי” (כבר הובטח) – אז יהיה לי לאלהים.

מה שקרה פה זה כמו חקיקת חוק כללית בכנסת, כשכל מפלגה משחילה את הבקשות שייטיבו עם הבוחרים שלה. מה שחשוב ביותר ליעקב בנקודה הזאת היא קיום פיזי: אוכל וביגוד.

יש כאן מקרה קלאסי של הייארכיית הצרכים של מסלו. לפני שיעקב יכול לחשוב על תכניות ארוכות טווח כמו לרשת את הארץ עבור צאצאיו, שכרגע אין לו אפילו אחד כזה, או על סיפוק-נפשי, עליו להבטיח את צרכיו הבסיסיים: אוכל, ביגוד, קורת גג וביטחון. ולכן הוא לא מתייחס להבטחה האלהים לגבי הארץ והדורות הבאים.

אחרי שיעקב שוהה בביתו של לבן כמה שנים, חוש הצדק שלו סובל מעוד מכה רצינית. הוא ניסח עם לבן הסכם חסין-ביטול, כשהוא מדייק ואומר שהוא יעבוד שבע שנים עבור “רחל בתך הקטנה” – שלא יהיו אי-הבנות. ובכך זאת, למחרת החתונה, הוא מתעורר כשלידו שוכבת לאה במקום רחל.

לא פייר! הוא אומר ללבן. נו נו נו, אומר לבן, ככה נהוג כאן בארצנו – הבכירה לפני הצעירה (והמבין את הרמז יבין). אז יעקב מקדיש עוד שבע שנות עבודה לקבל את רחל.

כשהוא עמוס בארבע נשים (שתי נשים ושתי פילגשות) ואחד-עשר ילדים, ואחרי שרחל סוף סוף יולדת בן, יעקב מכריז את כוונתו לחזור לארצו, ועוד פעם לבן מנסה לשלול ממנו את שכרו. אבל לזה ציפה יעקב, ועם עזרה מלמעלה, יעקב עולה על ערמומיותו של לבן וזוכה ברוב רכושו של לבן. זה מרגיז אותו ואת בניו של לבן.

לכן, לפעם השנייה בחייו, יעקב נאלץ לעזוב בית כשהוא מסוכסך עם משפחתו. הוא מתגנב החוצה עם כל המשפחה, העבדים, הצאן והפרים, הכל, וזה מדליק את חמתו של לבן – או בגלל שיעקב סידר אותו או, כפי שהוא אומר בפאתוס, כי לא יוכל לראות עוד את נכדיו.

אבל הרמאות כאן היא כפולה. רחל גנבה את התרפים – אלילי הבית – של לבן, וכשלבן משיג את יעקב, הוא דורש אותם בחזרה. אלא שרחל מחביאה אותם וגורמת לעוד פיצוץ בין יעקב ולבן.

אם רוצים לסכם את חייו של יעקב מתחילת דרכו עד לחזרתו לכנען, נוכל לכנות אותם “רמאות בע”מ”. המטרות טובות, הרצונות די טהורים. רק שהיישום מדליק את כל האורות האדומים שבכל צומת.

זה כאילו חושיו של יעקב לגבי הטוב והצודק לא מסונכרנים עם אלה של הסובבים אותו. הוא נמצא עמוק בזרם חזק שתמיד נגדו. בפרקים הבאים נראה עוד דוגמאות, אלא שבחלק מהמקרים יעקב יהיה צופה פחות מעורב, יושב בצד כשאחרים פעילים. למעשה, רק בשלהי חייו, במצרים, ימצא יעקב שלווה ארעית, אבל רק לו, ולא למשפחתו (מעשי אבות סימן לבנים?).

האם יעקב טעה במעשיו? האם אפשר להצדיק את פעולותיו על ידי איזכור מטרותיו? או שמא היה חייב לפעול כפי שפעל בגלל אלה שעמדו ממולו – עשיו ולבן – שלא יכלו להתייחס אליו בצורה אחרת?

אם נגיד שהדחפים הבסיסיים שלו היו טובים, ושלא באמת רצה לפעול כסוכן שלילי, אז יש להסיק שבעיותיו של יעקב נגרמו, בחלקן, מזה שהוא היה במקום הלא נכון בעולם, נגד האנשים הלא נכונים. אולי היה מוטב לו לו כל הסיפור התרחש באוגנדה, או בצפון מדינת ניו יורק, או בקנדה.

שבת שלום