Parshat Vayakhel-Pekudei Hachodesh 2020 Hebrew

ערב יציאת מצרים וכולם באוהלים, מחכים. כך קוראים בפרשת החודש, המפטיר המיוחד שקוראים בשבת שקודמת לראש חודש ניסן. משה מכין את בני ישראל לשחרורם הקרב, שיבוא אחרי המכה החמורה ביותר – מכת בכורות.

בערב פסח במצרים, ממש לפני היציאה, ההוראה למשפחות היתה להיקהל בפנים, ביחד ומוכנים לצעוד – “מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם”. עליהם לצלות ולאכול את קרבן הפסח, כמשפחה או עם שכניהם אם המשפחה היתה מצומצמת מדי לשה שלם.

כמה שונה היא תקופת קדם-הפסח שלנו השנה. גם אנו מצווים להישאר בבית, אבל לבד, לא לא לא עם אחרים, וההגבלות רק מחמירות. היום מרחק חברתי הוא החוק. ולהתכונן לזמן לא מוגבל של בידוד. ולא רק כאן. ברחבי אירופה וארה”ב אותן ההוראות מופצות.

ההבדלים בין אז להיום הם הרבה יותר משמעותיים מההגבלות על התקהלות ותנועה. אמנם בשני המקרים העתיד הוא על המשקל. לבני ישראל נאמר שההמתנה תהיה קצרה, ושבסוף הלילה ההוא ייצאו ביד רמה ובניצחון. אנו, בניגוד גמור, מצווים לצמצם עוד ועוד את מעגל הקיום, לבודד את עצמנו, להגן על עצמנו, ולא יודעים לכמה זמן.

האם היגענו ליום הדין? ואם כן, איפה הקרב הגדול, הרעש וההמולה? או שמא המשורר ט.ס. אליוט צדק כשכתב: “ככה נגמר סגנון חיינו, לא בפיצוץ אלא ביבבה” [וסליחה על העדכון]. האם תמה תקופת סגנון החיים שלנו הנוכחי?

משך השנים סופרים כותבים על וירוס מיסטורי שמחסל אחוזים גדולים של האוכלוסיה. מיכאל קריצ’טון עם “אמדרומדה”. דין קונץ עם “עיניים של חושך” שמתאר וירוס קטלני שיצא מהעיר ווהאן בסין בערך בתקופה הזאת. בשנת 2015 ביל גייטס ניבא בהרצאה ב- TED שוירוס קטלני יגרום להרס אנושי וכלכלי.

ציניקן יכול להתייחס לפנדמיקה הזאת כסוג של שליטה באוכלוסין. היות והורדנו את שיעור התמותה מרשימה ארוכה של מחלות סופניות מהעבר, מחלה חדשה היתה חייבת להופיע. או אולי זו הדרך לאתחל מחדש את סגנון חיינו. הגלובילזציה יורדת והבדלנות עולה. ליברליות הופכת ללאומנות וגזענות (למרות שאלה לא זקוקות לעזרה). כשיעבור זעם, סביר להניח שנחזור לשגרתנו הגלובלית, אבל עם קצת יותר זהירות, לפחות בעתיד הקרוב. תהיינה כלכלות שתצטרכינה להיבנות מאפס, והרבה אנשים שמחייתם נפגעה יהיו בצרות.

ד”ר מיכה גודמן מביא את הרעיון שמכת הקורונה ממחישה לנו עד כמה מוגבל הכוח שלנו לשלוט בחיינו. אנחנו חושבים שאנו בשליטה אבל לא כך. וזה דומה ליציאת מצרים, ששם עשר המכות הוכיחו לפרעה שהוא לא אלהים, שהוא לא בשליטה.

***

בפרשתנו הכפולה היום קראנו על סיום תהליך הבנייה, ותחילתו של עולם חדש לבני ישראל שמרכזו המשכן. העם, כיחידים וכקבוצה, תרמו חומרים לתהליך הבנייה, ואומני הבנייה ניהלו את הבנייה הממשית. עכשיו הכל מוכן.

שאלה שעולה היא למה כל כך הרבה פרטים – תריסר פרקים שלמים – מוקדשים לבניית המשכן, כשרק פרק וחצי מוקדשים לבריאת העולם? המלבי”ם מציע את הרעיון הבא. הפרטים של הבנייה חשובים מבחינה סמלית לא פחות משמבחינה עובדתית. הפרטים מיועדים להדגיש את החשיבות של כל פרט ופרט במשכן. המשכן גם מסמל את כל אחד מאיתנו. וכפי שכל פריט במשכן הוגדר מבחינת גודל וחומר (עץ, בד, מתכת) כך האני הפנימי של כל אחד מאיתנו חייב להיבנות מהחומרים המדוייקים שיהפכו אותנו למה שעלינו להיות. המשכן הוא הקשר שלנו לאלהי, והמשכן הפנימי חייב להתאים גם כן למשימה.

סביר להניח שיהיה לנו הרבה זמן של בידוד. נקדיש חלק מהזמן לניקיונות לפסח. יש כאלה שיטבעו בפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר וכל מיני תכניות לשמור את חייהם החברתיים באופן וירטואלי. אולי כדאי גם להקדיש קצת זמן לבירור החיים הפנימיים שלנו.

לא ידוע כמה זמן המתקפה הזאת תימשך. נקווה שצעדיה של הממשלה יצילו אותנו מחומרת המגפה ושנעבור את התקופה הזאת עם מינימום נזק אנושי וכלכלי.

כפי שבניית המשכן היתה מאמץ שיתופי, ברור שרק ביחד נוכל לעזור להנמיך את חומרת הסטטיסטיקות כאן. חשוב לזכור שאפילו בבידוד, אנו קהילה ודואגים לשלומם של כולם. ובבוא הזמן, הלוואי בקרוב, נחזור למה שאנחנו מכנים…”נורמליות”.

שבת שלום ובריאות לכולנו