Parshat Tzav Shabbat Hagadol 2020 Hebrew

פרשת צו שבת הגדול תש“פ

ביום רביעי בערב, כששואלים “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, מבט מיסביב לשולחן יספק לנו בתשובה יוצאת דופן. אנחנו יותר מבודדים מהרגיל. אם שומרים על ההוראות, נהיה בלי הילדים המבוגרים, הנכדים, קרובי משפחה וחברים שבדרך כלל פוקדים את שולחן הסדר שלנו. ולמה? כי וירוס עם דימוי כתר מסביבו, הנקרא “קורונה” שיבש את המהלך התקין של חברות מסביב לעולם. הוא משפיע די הרבה על קהילות יהודיות דתיות בניו יורק, לונדון, פריז וגם בני ברק ומאה שערים ומקומות אחרים.

כמה אירוני שמכה, מגפה, מסכנת את הפסח שלנו. כאילו לתת לנו לחוש את אוזלת ידם של המצריים הממוצעים בזמן עשר המכות.

תפקיד הסדר הוא לעשות “סדר” בחג. דרכו אנו עוברים את ההיסטוריה שלנו, במקוצר, כמובן, ולומדים שזמנים קשים הם לא דבר זר לנו. יש גם המון טקסים סמליים, שחלק מהם גם יוצרים פרדוקסים. לדוגמא:

• אם אנו חפשיים, למה אוכלים את המצה שהיא לחם העוני והשעבוד?
• אם אוכלים מרור בכדי להיזכר בעבדות המרה, למה יושבים כמו מלכים?
• למה מטבילים בשמחה לתוך מי המלח שמסמלים את הדמעות שלנו?

התשובה יכולה להיות שסיפור גאולתנו כולל בתוכו את שני ההיבטים של החוויה. אמנם המצה היא לחם עוני אבל היא גם מסמלת את לחם החרות שלנו. אולי נשענים כמו מלכים אבל הדרך למצב כזה היתה קשה ומרה. ואם אוכלים טוב עכשיו, שילמנו על הלוקסוס הזה בדמעות רבות.

ארבע כוסות היין שאנו שותים הם עוד סמל, לארבעת הביטויים של גאולתנו. שניים הראשונים, “והוצאתי אתכם” ו “הצלתי אתכם” מתייחסים לשחרור מהמציאות המרה ביותר שידענו עד לנקודה ההיא. שניים האחרונים, “וגאלתי אתכם” ו “לקחתי אתכם לי” מספקים תאור קצת יותר דק של טיב הגאולה. זה לא בריחה ממצרים כמו מסע אל יעדנו הסופי – ארץ משלנו ויחסים תמידיים עם אלהי אבותינו.

ההגדה שקוראים היא אוסף של קטעים, סיפורים, תפילות ושירים. במקור, היא היתה ספרון דק. היום היא ספר מכובד שיכול להעסיק אותנו שעות, אפילו בלי לחשב את האוכל.

הסיפורים בתוך ההגדה הם לא תמיד כפי שנראים. לדוגמא, הסיפור המפורסם על חמישה רבנים שיושבים בבני ברק ודנים ביציאת מצרים עד ה”שמע” של הבוקר, יכול להתייחס לדיון ארוך על המרד המתהווה נגד רומי, כשרבי עקיבא היה המנהיג הרוחני ובר כוכבא המצביא.

לקטע בחלק השני של ההגדה יש סיפור רקע עוד יותר מאיים. כשפותחים את הדלת לאליהו הנביא אנו אומרים: “שפוך חמתך על הגויים”. האם זו דרך לקבל את פני אליהו? הסבר אחד הוא שהיות וליל פסח הוא “ליל שימורים” – עם הגנה אלוהית מיוחדת – אנו פותחים את הדלת להראות שלא מפחדים. ובכל זאת…

הסיפור האמיתי שונה. בזמנם של עלילות הדם, כשיהודים הואשמו בהריגת ילדים נוצריים בכדי ליצור מצות, היהודים פחדו שגופתו של ילד נוצרי תימצא על מפתנם. בכדי לא להפחיד את הילדים אמרו שפותחים דלת לאליהו, אבל האמת היא שבדקו שאין גופה על יד הדלת. לסיפור הזה התפילה “שפוך חמתך” מתאים ביותר.

אפילו השירים שלנו משקפים את ההיסטוריה. “קרב יום” מזכיר פרקים מההיסטוריה שלנו בשירה. וחד גדיא, שחותם את ההגדה, מסכם את האויבים הרבים שתקפו אותנו, והיום אינם, חוץ מספרי ההיסטורה.

בשנה זו של קורונה, המגפה לא תקפה רק אותנו. היא התחילה רחוק מכאן והתפשטה בכל מקום, ובג’סטה אדיביה, הסכימה לבקר אותנו גם כן.

מגבלות הושמו על חיינו המקצועיים, החברתיים, הגסטרונומיים והתרבותיים, והנזק שהיא מסבה לכלכלה העולמית הוא עצום. היא גם הופכת כמעט כל סדר לאירוע חשאי, כמעט, המזכיר ימים הרבה יותר אפלים ומסוכנים לנו כיהודים. היות וכך, הרב חיים שטיינמץ חושב שליל הסדר השנה ידמה הרבה יותר לסדר מצרים. “זה יהיה סדר של אומץ, לא סדר של חגיגה,” הוא אומר.

הרבה ליזי היידמן משיקגו מוסיפה: “בסיפור הפסח בתורה, מצווים להישאר בבית ולצבוע את המזוזות עם דם בכדי לשמור על משפחתינו. עכשיו הציווי הוא להישאר בבית בכדי לשמור על שלומם של משפחות אחרות גם כן”.

איך שלא נחגוג, פסח הוא הזמן של תחייה ותקווה. נתגבר על המגפה העולמית הזאת, נחזור לחיינו, והחוויות שלנו ייהפכו לחלק מהסיפור שעובר מדור לדור.

שבת שלום וחג כשר ושמח