Parshat Tazria Metzora 2020 Hebrew

מספר אמיתות התגלו בשבועות האחרונים של סגר, הסגר ומגבולות שנכפו עלינו במלחמה נגד קורונה. עבור רבים מאיתנו, קצב החיים האיט. מה זה משנה אם נקום בשעה 6, 7, 8 או 9 בבוקר? עלינו לעבור את היום עד לשעה 8, 9, 10 או 11 בלילה עד שהולכים לישון, ובשעות הערות, יש המון שנוכל לעשות אבל לא הרבה שחייבים לעשות.

האמת היא שאפילו אם יש הרבה לעשות, יש מעט מאוד תמריץ לעשותו. אם לא עכשיו אז מאוחר יותר. או מחר. או מחרתיים. או איזה יום שבא אחריו. אם תופש את תשומת לבנו איזה חפץ עזוב, כזה שהיינו מתעלמים ממנו בימים כתקנם, עכשיו בודקים אותו, יושבים ומפרקים אותו. כי יש זמן.

ההאטה הזאת במעגל היומיומי, חוסר הלחץ להשלים דברים, הקלות של גלישה בשעות היום (כמובן שלא מדובר פה על הורים עם ילדים קטנים, אנשים שפרנסתם נפגעה קשות או צוותי הרפואה והעזר שעובדים מסביב לשעון במאמצים לשלוט במצב) – אז הקלות

הזאת מדגישה את ההנאות הקטנות שמרשים לנו, כמו טיול קצרצר, פעילות גופנית מצומצמת, והכי חשוב, קשרים עם חברים ומשפחה.

כמובן שדואר אלקטרוני ו-ווטסאפ וכל הפלטפורמות החברתיות האחרות עוזרות בקשרים האלה, אבל הם חד צדדיים. לא “מרגישים” את האחר חוץ אולי מהאימוג’יים הרבים. זום וסקייפ עולים עליהם אבל אני אישית מעדיף את הטלפון לקשר ישיר אחד על אחד.

היות ורואים אחרים כל כך מעט, מבינים שלקחנו אותם ואת תכונותיהם כמובנים מעליהם. כמה שרוצים לדבר איתם, רוצים עוד יותר לראות אותם פנים בפנים. ופה, המילה “לראות” היא החשובה, וזה מוביל אותנו לפרשה הכפולה שלנו, תזריע-מצורע.

הנושא העיקרי של שתיהן הוא טומאה הנגרמת בעיקר מהפרשות נוזליות מהגוף או מצרעת, מצב שתורגם לא נכון כמחלת הנסון. הצרעת יכולה להופיע בגוף, בבגד או בקירות הבית.

מה שמעניין הוא השימוש הרחב כל כך במילה “לראות”. עשרות פעמים, ממש, בשתי הפרשות. על הכהן “לראות” את הנגע בגוף או בבגד או בבית בכדי לקבוא אם הוא צרעת, ואח”כ אם הצרעת נרפאה או שמא דרושים צעדים יותר קיצוניים.

למה “לראות” כל כך הרבה פעמים? דוד ברגר מצטט את הספרא, ספר מדרשים מוקדם על ספר ויקרא, שמסביר את השימוש המרובה ב”ראה” כרמז לראות את האדם כולו. אפשר להבין את זה כמשמעו, לראות את כל חלקי הגוף או באופן מטפורי, לראות את האדם כיחידה אחת. הראייה ההוליסטית מתאימה פה כי צרעת קשורה בלשון הרע והיא נחשבת לתופעה סומטית (גופנית) שמצביעה על ריקבון בפסיכי.

אפשר לראות את זה היטב בצרעת הבית. יש כאלה שטענו שתופעה כזאת אף פעם לא

הופיעה בארץ, שהיא כלולה רק בכדי ללמד לקח.

איזה לקח? ברור שהבית הוא מקום הגידול של אלה הגרים שם. לא מן ההכרח שבן אדם שגדל בבית שבו לשון הרע ורשעות שולטות יהפוך אוטומטי למעביר רפש חברתי מדופלם. ההיפך יכול לקרות גם כן. אבל עם רקע כזה יש סבירות יותר גבוהה להתנהגויות שליליות כאלה.

לשון הרע וזלזול באחרים מטמאים את האוויר והופכים הבית והחברה לרעילים. כולנו מודעים לזה כולנו מתאמצים למנוע תופעות כאלה בבתינו. ובכל זאת, התופעה ממשיכה והיא עוברת מהבתים למרחב הציבורי.

מוקדם השבוע, היה דיון בזום בין הרב יונתן זקס והרב אפרם גולדמן מבוקה רטון, פלורידה, על ההשפעות של משבר הקורונה על היהדות ועל העולם כולו. הרב זקס אמר שזאת הפעם הראשונה שיש קטסטרופה שמשפיעה על כל העולם בבת אחת ובצורה דומה.

אסון כזה, הוא טען, צריך לאחד ארצות, ואפילו את האוכלוסיה בתוך כל ארץ, כי כולנו באותו צד. עזרה הדדית היא המפתח להצלחה. אם ארץ אחת או שכונה אחת נפגעת, כמה זמן יקח לאחרות להיפגע גם כן, בעולם גלובלי כמו שלנו.

הצורך האדיר לאחדות נגד אסון משותף חייב להתגבר על חילוקי דעות, בין אם הם חשובים או חשובים פחות, בין ארצות ובין מפלגות פוליטיות ובין מנהיגים ובין יחידים בקהילה. אלה שמתעקשים להפיץ פייק ניוז זדוני נגד יריבים אמיתיים או מדומים מטמאים את האוויר, מוסיפים לצרעת הכללית ומורידים את הסיכויים להצליח נגד האוייב הבלתי נראה. היתה הצעה לפסוק על מפיצי פייק ניוז את הטיפול שכתוב בתורה למצורעים: יישבו מחוץ למחנה (בבידוד). כפי שמסביר ד”ר שמואל לבנס, הבידוד של הרחקה חברתית מתאים במיוחד למי שגרם להרחקה חברתית עם דיבורו.

זה לא יקרה. כנראה שיש לנו נטייה לקבל חדשות שמחזקות את דעותינו הקדומות לגבי בן אדם או נושא, לטוב ולרע, ולא חשוב עד כמה מופרכות החדשות, או שהחדשות ממש משכנעות. ולא צפוי שנזכור את רגשי הבדידות שאנו חווים כך שישפיעו על התייחסותינו לאחרים בקהילה לזמן רב.

הכי סביר הוא שנחזור בהדרגה לסגנון חיינו מלפני הקורונה, כך שהדברים הכתובים פה

ייראו כמו חלום באספמיה לכל מי שקורא אותם שנה אחרי תום משבר הקורונה.

בינתיים, מקווים לטוב, ולבריאות הגוף, הנפש והמוסר שלנו.

שבת שלום וחודש טוב