Parshat Shoftim 2020 Hebrew

מרגישים את הסוף הקרב וגם את ההתחלה המתהווה. המסע במדבר לקראת סיום, כמו גם תפקידו של משה, והכניסה לארץ המובטחת היא עניין של חודש אולי. משה סיים את הסקירה ההיסטורית שלו, לרוב, ועכשיו מרביץ חוקים ומצוות שיתאימו לשבתם של בני ישראל בארץ. אנחנו נתמקד בנושא שפותח וגם סוגר את פרשתנו: צדק ומשפט.

אחת מנקודות התורפה אפילו של מערכת משפט טובה היא התקופה בין עשיית מעשה וההחלטה האם נעשתה עברה. המקרה הקיצוני ביותר הוא הריגה, כשהשאלה היא האם המבצע אשם ברצח או בהריגה בלי כוונה.

זו היתה שאלה הרבה יותר חשובה אז מעכשיו, כי בימים ההם, ההורג אדם בישראל היה מטרה מותרת מבחינה חוקית לנוקם הדם ממשפחתו של המנוח. אלא אם נמצא חף מפשע ואז לרוצח היתה אפשרות להסתגר באחת מערי המקלט.

כבר פגשנו את ערי המקלט בתורה. אלא שכאן, משה מוסיף להם. בהתחשב באפשרות של הרחבת שליטת בני ישראל בארץ כנען, הוא מוסיף עוד שלש ערים לשלש שעליהם כבר הכריז. אז לבורח מנוקם הדם יש סיכויים יותר טובים להימלט ולהגיע לעיר מקלט בשלום.

דרך אגב, חז”ל רקמו מדרש מקסים בנושא. תקופת השהייה בעיר מקלט הסתיימה במות הכהן הגדול של אותו זמן. אז יכלו הנמלטים לחזור לבתיהם בלי לחשוש מנוקמי הדם, לפחות מבחינה חוקית. סביר וטבעי להניח שהרבה מהנמלטים התפללו וקיוו למותו של הכהן ויפה שעה אחת קודם, ושיוכלו לחזור לבתיהם. לכן, מספר המדרש, נשות הכהנים ובני משפחתו היו מביאים אוכל גורמה לנמלטים בערי המקלט כך שלא ירצו לחזור הביתה כל כך מהר וכך גם לא יקללו את הכהן.

קוראים גם כן על עדים במשפט. לא מרשיעים על סמך עד אחד – שיהיו שניים או שלשה לפחות. ולא רק שייתנו את עדותם. השופטים מצווים לחקור אותם היטב, לוודא שהם דוברי אמת. ואם עד חמס נמצא, אז יקבל את העונש שהיה מקבל זה שנגדו העיד. כי נבלה כזאת יש להעביר מן הארץ.

אחרי הסבר ארוך לגבי הכנות למלחמה, כולל מי פטור מלהילחם (אלה שקנו שדה חדש, בנו בית חדש או התארסו – ולא זרעו את השדה, נכנסו לבית או התחתנו, וגם אלה שפשוט פחדו), חוזרים לענייני משפט.

נמצא גופה בשדה, מחוץ לתחומי כל הערים מסביב ולא נודע מי היכהו. מודדים מכל הערים למצוא את העיר הקרובה ביותר, ואז זקני העיר ההיא עוברים טכס שבו הם שוטפים את ידיהם – פשוטו כמשמעו וגם סמלית – ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. שיכופר להם הדם הנקי.

אבל במה הם אחראים? לפי התלמוד, הם היו צריכים לתת מקום לינה בעירם לבן האדם, שהיה זר, או היו צריכים ללוות אותו החוצה לעיר הקרובה לוודא את שלומו. לא עשו כן, הותקף על ידי שודדי דרך ונהרג. עליהם האחראיות.

הרעיון הכולל של כל החוקים האלה הוא שאנו אחראים על מה שקורה, שמעשה שלא נעשה יכול להיות לא פחות חמור ממעשה שנעשה. וגם שכולנו אחראים לתת גב לאחינו, ולא בכדי לנעוץ בו סכין.

שבת שלום