Parshat Shmini 2020 Hebrew

עברנו את הפסח אז אפשר לחזור לספר ויקרא, והשבוע נתקלים בחגיגה עם טרגדיה קטנה, טרגדיה גדולה ואחר כך הסממנים של מה שמוכר לנו כיהדות שלנו.

החגיגה בפרשתנו היא חנוכת המשכן, עם כל הטקסיות הדרושה. זה קורה ביום השמיני, אחרי שמשה מכין את אהרון ובניו משך שבעה ימים. הם עורכים את הטקס באופן מושלם. הקרבנות, הקטורת, התנועות, כל החבילה. אולם יש תקלה אחת קטנה סמויה. אהרון מברך את העם, וענן כבוד ה’ לא יורד, אין סימן שהקרבנות התקבלו. במשפט הבא, משה ואהרון נכנסים לאוהל מועד, יוצאים ומברכים את העם – וכבוד ה’ יורד על כל העם.

מהאירוע הזניח הזה, בונה המדרש סיפור מרתק שמצוטט על ידי רש”י. אהרון רואה שמעשיו לא הצליחו ובא במצוקה למשה. “אני יודע,” אומר אהרון, “שהאלהים כועס עלי ולכן לא ירדה השכינה על העם. משה, אחי, למה ביישת אותי ככה?” מיד נכנס משה עם אהרון וביקש רחמים והשכינה ירדה על ישראל.

יהודה נוריאל מציין שזו הפעם הראשונה שיש סימן של יריבות בין האחים משה ואהרון. מזמן שובו משה למצרים בציוי האל, משה ואהרון עבדו ביחד, משה כאורקל ואהרון כשופרו. ודאי שזה העלה קצת אי-נחת אצל אהרון, הבכור, אבל על זה לא שומעים.

עם כל תכונותיו הטובות, אהרון הוא לא משה. אין כמשה: לא היה ולא יהיה. ודאי שהיתה קצת קנאה או כעס בנבחי מוחו של אהרון על אחיו הקטן שנמצא באור הזרקור כל הזמן. ובספר במדבר עוד נקרא על תלונותם של אהרון ומרים, במה הם פחותים ממשה. נגיע לזה בזמנו.

למה יחשוב אהרון שכועס עליו האלהים ושמשה היה שותף לכעס? טעותו הגדולה והיחידה של אהרון היתה במעשה עגל הזהב. לפי התורה, העם הגיע ודרש אלהים שיוביל אותם (כי משה נעלם) ואהרון יצר (ואומר שלא יודע אפילו איך עשה את זה) עגל הזהב.

כשמשה דורש הסבר אהרון אומר: “אתה יודע את העם כי פרוע הוא!” ומשה מקבל את ההסבר. יש להבין שתגובתו של משה נגד העם היתה עוד יותר חריפה בגלל הביקורת של אהרון.

ובכל זאת, אהרון היה כמו טפלון. שום רבב לא נדבק אליו. האם אפשר שמצפונו של אהרון תוקף אותו כשהקדשת המשכן משתבש? בדברי המדרש נראה שכן יש חשש כזה.

אז ההפרעה הקטנה בטקס עוברת אבל כמו בטרגדיה יוונית, בעיותיו של אהרון מתרבות והופכות ליותר אישיות, אם כי לא יותר רציניות (הרי אין יותר רציני לכהן גדול מזה שמעשיו לא משרתים טוב את אלהיו!). שניים מארבעת בניו, מביאים קרבן “עם אש זרה” ולא לפי ההוראות.

התגובה היא מהירה. כפי שירדה אש מהשמים לשרוף את הקרבן של אהרון, כך אש ירדה שנית מן השמים ושרפה את נדב ואביהו. סוף איום לחגיגה.

הפרשנים חלוקים לגבי סיבת המיתם של נדב ואביהו, מהטוב ביותר לרע ביותר. הסבר מעניין שניתן ע”י ר’ נפתלי הרץ וויזל (ומצוטט ע”י ירין רבן) הוא שסיבת מיתתם היא דווקא אהבתם למלאכה והתלהבותם משליחות בידיהם, עד כדי איבוד צניעותם. לפי וויזל, צניעות היא גם אם אנחנו עושים דבר מה טוב ונעלה עלינו להקפיד לעשותו במידה ובטוב טעם. כוונות טובות לא מספיקות. אהבה ללא גבולות (כמו גם שנאה בלי גבולות, כפי שנזכור ביום השואה השבוע) יכולה להיהפך ל”אש זרה” שתכלה אותנו ואת עשייתנו.

מיד עם סיום סיפורם של נדב ואביהו נכנסים לעולם הכשרות – מה מותר לאכילה בבשר, דגים, עוף, וזוחלים. האם יש קשר בין הפרקים? הרב בני לאו וליאת רגב דנו בשאלה הזאת ומציעים הערה לגבי השתלשלות המצוות שהוטלו על בני ישראל.

אחרי יציאת מצרים, העם למד קודם על השבת, מידע חדש וחשוב בחיים שאחרי העבדות. ואז באו עשרת הדברות. תיאורטית, לו עמדו בני ישראל בעשרת הדברות יכלו לנהל חיים טובים.

אבל לא כך היה. בעוד משה על ההר, הם עוברים על הדיברה השנייה, לא תעשו לכם פסל וכו’. אז נוספו עוד מצוות, הפעם חוקים חברתיים- כלכליים.

עם סיום בניית המשכן והקדשתו, הקרבנות היו אמורים לוודא שבני ישראל יילכו בדרך הישרה. אבל לא. מיד עברו בני אהרון על מצוות הקרבנות והכניסו עבודה “זרה” לתוך עולם הקרבנות.

בנקודה הזאת, היה ברור שהעם הזה היה זקוק לחוקים חזקים וברורים לגבי מה מותר ומה אסור, וזה מה שמקבלים מכאן ואילך כמעט עד סוף הספר. קודם המותר והאסור באוכל, אחר כך בטומאה ובטהרת הגוף הבגדים והבניינים, יחסים אינטימיים, ולבסוף פרי האדמה ושמיטה.

היום אנו חיים תחת הרבה יותר מגבלות בשל הקורונה ודאגה לבריאותנו. מקווים שהמגבלות החדשות האלה ילכו מהעולם כמה שיותר מהר, אבל בבטחה, ושנוכל לחזור למכסה הקבוע שלנו של 613 מצוות!

בריאות לכולם ושבת שלום