Parshat Shlach 2020 Hebrew

סיפור המרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען לפני כניסתם הצפוייה של בני ישראל הוא בעצם שני סיפורים שזורים עם היבט של “חטא על פשע” שדורש מאיתנו לשאול: מה לעזאזל חשבו? וגם קשור לסיפור היא הסליחה שמשה הוציא מהאלהים לבני ישראל אחרי הבלגן שנגרם. מה טיבו של הסליחה הזאת? אלה שני ההיבטים של הסיפור שבהם נדון היום.

הסיפור ידוע. במדבר פארן, שתי אצבעות מכנען, העם או משה או שניהם רצו לדעת מה מחכה להם בארץ המובטחת. משה ממנה 12 נשיאים, אחד מכל שבט, לתור את הארץ ולהביא דיווח מפורט על טיב הארץ, שמנה או רזה, טיב העם, חזק או רפה, וטיב הערים, מחנות או מבצרים. וגם להביא קצת מפירות הארץ.

תריסר המובחרים עולים בנגב עד חברון ומקומות צפונה, וכעבור 40 יום חוזרים עם אשכול ענבים כה כבד ששניים דרושים לשאת אותם. החדשות הטובות – הארץ ממש זבת חלב ודבש וענבים. אבל. העם – אוי! ענקים. הערים – אוי! בצורות. כלב המרגל אומר, נוכל לעלות ולנצח. האחרים אומרים בשום פנים ואופן. ארץ אוכלת יושביה היא, אנשי מידות. היינו כחגבים בעינינו ובעיניהם.

בדיוק מה שרצו העבדים לשעבר לשמוע. כשכלב ויהושע, שניים מהמרגלים, אומרים “אם אלהים רוצה בנו, נוכל. לא למרוד בה’ ולא לפחד מאנשי הארץ. אלהים עימנו וננצח! והעם כמעט וסוקל אותם באבנים. וגם מתכוננים לחזור למצרים.

ההמשך צפוי. האלהים אומר די! אחסל את כולם ואעשה אותך, מוישלה, לגוי גדול. אבל משה כבר היה בסרט הזה ואומר, אתה לא יכול. מה יאמרו במצרים? שהוצאת את עמך וכשלא יכולת לשאת אותם הרגת את כולם במדבר? אלהים רחום וחנון, שוב מחרון אפיך. ויאמר אלהים, סלחתי כדבריך.

בפסוק הבא קוראים שהאלהים אומר שכל אלה שמרדו בו לא יראו את הארץ. כעבור עוד כמה פסוקים יש לנו תיאור גרפי איך יפלו פגריהם במדבר, וילדיהם, שעליהם בכו בעם שימותו במדבר, הם ייכנסו לארץ לרשת אותה, אבל לא אלה שלא מאמינים. ארבעים שנה, יום לשנה יום לשנה ילכו במדבר וימותו.

שתי שאלו: למה ענו הנשיאים כפי שענו? ואיזה סוג של סליחה מפגין האלהים – אני סולח אז לכו למות.

לקובי עוז (המוזיקאי) יש הסבר מעניין. הוא אומר שהנשיאים והעם לא רצו באמת לחזור למצרים. פשוט התרגלו לזה שהאלהים מספק להם את כל צרכיהם – מהמכות במצרים לחציית ים סוף למים מהסלע ומן מהשמים. פשוט רצו לבקש עוד מתנה קטנה: לכבוש להם את כנען בלי שיצטרכו להילחם. הם לא מרדו נגד ה’, פשוט רצו לסחוט עוד טובה מהאל.

בדיעבד, טעו בגדול. האל לא ראה את מאמציהם באותו אור והסיק שכל צורת החינוך שלו נכשלה. וזה מביא אותנו להחלטתו לסלוח להם. על מה הוא סולח? אה! הוא לא יחרב את כל העם. אבל זה לא פותר את המסיתים כפויי הטובה שהיו בלבבם עבדים ושיישארו עבדים ולכן ימותו במדבר. כי יש חטאים שעליהם אין כפרה בלי עונש.

האם הגישה הזאת תקיפה? אולי. אבל קודם נסתכל בפרק ב’ של הסיפור. למחרת, ממש אחרי שהעם מבין שצעדו צעד אחד יותר מדי רחוק, ניסו לתקן את היחסים בזה שמחליטים לצאת למלחמה נגד העמלקים והכנענים שנמצאים מסביבם. אבל בעשותם את זה, הם ממרים את פי משה ואת פי האל. ולמרות האזהרות הם יוצאים.

אז לא מספיק שהעליבו את האלהים עם סירובם לעלות לארץ כנען. הם הוסיפו חטא על פשע בזה שכן יצאו למלחמה דווקא נגד רצון האלהים. התוצאה, כמובן, היתה תבוסה טוטאלית ועצב עוד יותר עמוק לעם.

מה שרואים הוא שעקשנות היא בד.נ.א. שלנו מימים ימימה. נעשה דברים דווקא. אנו חושבים שיש סיבה טובה למעשינו למרות שעם קצת שכל ישר, היינו רואים שקו המחשבה שלנו לקוייה.

בימים אלה של משברים מרובים – קורונה, סיפוח, חוב לאומי מרקיע שחקים, ושיעור אבטלה תופח – אנחנו במיטבנו. עם מאמץ מועט אנחנו יכולים להתנהג בדווקא נגד כולם ולהרגיש טובים, שאנחנו עושים את הטוב ביותר. רק נקווה שעם הממשלה המנופחת ביותר בהיסטוריה שלנו, יש מספיק מוחות עובדים ושפויים לנווט אותנו לנמל מבטחים.

שבת שלום