Parshat Pinchas 2020 Hebrew

פנחס הוא דמות חידתית בתורה. הוא נכדו של אהרון, בנו של אלעזר (שהפך לכהן הגדול במות אביו). במשפחה של סלבס – משה, אהרון, מרים ואלעזר – הוא די חיוור. אבל במשפטים הסוגרים את הפרשה לפני שבוע, פנחס נכנס להיכל התהילה. הוא לוקח רומח והורג איש ישראלי ואישה מדיינית בתוך הזדגוותם, ובזה שם קץ למגפה שקטלה 24,000 מבני ישראל.

ובפרשתנו היום הוא מקבל את הפרס: ברית שלום וכהונה. אבל – הלא הוא כבר היה כהן, נכון? לפי הפרשנים, כשהאלהים הבטיח לאהרון שכל בניו אחריו יהיו כהנים – פנחס כבר נולד ולכן לא זכה בתנאי הברכה. כך טוענים.

חז”ל דנו ארוכות בשאלה אם היתה הצדקה לרצח שפנחס ביצע, ושורה תחתונה, לאחר המעשה נראה שהיה מוצדק, אבל בתנאים מגבילים. הווי אומר, אל תחשוב שתוכל להשתמש באלימות מתי שבא לך.

מעניין שבספר יהושע, יש מקרה שבו השבטים ממערב לנהר הירדן כעסו על אלה מזרחה לירדן בגלל איזה סטייה בפולחן, ורצו לצאת למלחמה נגדם. פנחס הכהן (אותו איש?) לקח על עצמו לבדוק את העובדות, מוצא שיש רק אי-הבנה, וסוגר את העניין בלי שפיכות דמים. כנראה שלמד משהו.

אבל צילו של פנחס מרחף על חלק אחר של הפרשה. למשה ידוע שלא ייכנס לארץ כנען ובפרשתנו הוא מבקש מהאלהים לבחור במישהו שיצא לפני העם ושיבוא לפניהם – ז”א, זה שיכול לטפל בכל צרכיהם, של כולם. וברור, אז והיום, שזו משימה לא קלה בכלל.

למה משה מעלה את השאלה על חילופי מנהיגים כאן?

אם קוראים בין השיטין, אפשר לומר שעליית קרנו של פנחס יכולה להכניס אותו לרשימה הקצרה של מועמדים לתפקיד, וזה מפריע למשה. למשה שני בנים, שעליהם אנו שמענו קצת פחות מאפס אחרי לידתם. האם הוא חשב שאחד מהם יירש את תפקידו, כמו שבני אהרון יורשים את הכהונה? האם הוא ראה את פנחס כאיום?

נגיד שבני משה לא היו מועמדים רציניים. אפילו לא יודעים אם הם נשארו עם משה. לגבי פנחס, התחושה של המפרשים היא שמשה לא רוצה בו בכלל. אדם שיכול לטפל בצרכיהם של כל העם? זה לא כלול בתאור התפקיד של קנאי. קנאי מתרכז במטרתו ופועל להגשמתו, בלי להתייחס לדברים אחרים.

אז לגבי משה, פנחס הוא לא האדם. בשבילו הדבר החשוב ביותר הוא, כנראה: “רק לא פיני! רק לא פיני!” אז כשהאלהים מבשר למשה שהמנהיג החדש יהיה יהושע, משה שמח. עד כמה? נראה.

הרב דוד מנחם מצביע על שינוי קטן בטקסט. בפסוק י”ח אלהים מצווה למשה “קח את יהושע, איש אשר רוח בו, וסמכת ידך עליו” (וזה המקור של “סמיכה” לרבנות). ואז בפסוק כ”ג קוראים “ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו”. לפי חז”ל, משה שמח כל כך על בחירת יהושע שקיבל אותו בשתי ידיים, ובירך אותו בשתי ידיו!

הנהגת עם היא עסק רציני, כפי שרואים בחדשות מכל העולם כל יום. מה שמעניין פה היא הדאגה של משה לעם אחרי לכתו. וזה אולי ההוכחה האולטימטיבית לגדולתו של משה כמנהיג. הוא היה חלק חשוב ביצירת עם מהמון, בשמירה עליהם, בהחדרת ערכים חשובים. אבל האם יש משהו יותר לא-אנוכי משלדאוג שיהיה מנהיג טוב אחרי שאתה פורש?

תחשבו לרגע. מנהיג רוצה שיזכרו אותו ואת השיגיו ומורשתו. ואין דרך יותר טובה לוודא שזה יקרה משלהשאיר יורש פחות מיומן ממך. “אחריי המבול”. זה יראה לכם עד כמה אני הייתי חשוב!

אבל לא. משה לא חושב כך, ובזה הופך לדמות עוד יותר אגדתית מאברהם, יצחק ויעקב. וזה גם מושיב את פנחס בפרספקטיבה הנכונה. כמו הגיבורים לשעה, הוא שיחק תפקיד חשוב ברגע מכריע, אבל זה לא מכשיר אותו להנהגה לטווח הארוך.

שבת שלום