Parshat Nitzavim Vayelech 2020 Hebrew

סוף הדרך באופק, גם ארץ כנען וגם סופו של חיי משה, ולפעם המי-יודע-כמה משה מנסה להחדיר לראשם של בני ישראל את החשיבות של ציות למצוות האלהים. הוא מציג את המשוואה הפשוטה ביותר: לבחור בין חיים ומוות, בין דרכי האלהים או לא. בחרו בחיים.

הוא מוציא המון אנרגיה במאמץ לשכנע אותם כמה טוב יהיה להם אם רק יצייתו. ואז בא תורו של האלהים. הוא אומר למשה: אני מכיר את העם הזה. אני יודע מה שיעשו. אחרי לכתך, יעזבו אותי. ילכו אחרי אלהים אחרים. ככה הם.

ואחרי שהוא מעביר את המנהיגות ליהושע, משה חוזר ללוויים ואומר להם להכין עותקים של התורה. שייאספו את העם כל שבע שנים להשמיע אותה כי, הוא אומר, אחרי מותי אני יודע שיעזבו את הדרך הטובה וכל מיני דברים רעים יקרו להם.

איזה דיכאון. משה מנהל את המלחמה הטובה כבר 40 שנה למען העם הזה. כמעט על ערש הדוי שלו, אנו שומעים בספר דברים איך שהוא מפציר בעם פעם אחר פעם ללכת לפי מצוות האלהים. הוא מזהיר אותם, משדל אותם, מתחנן שרק יקשיבו. וכאן, במשפטים האחרונים לפני השירה הגדולה של האזינו, שהיא האזהרה האחרונה, משה מודה בכשלונו. אני יודע מה עשיהם בקיץ שעבר. אני יודע מה תעשו בהזדמנות הקרובה.

תמיד קוראים את הפרשה הזאת לפני ראש השנה, החג שמסמל התחלה חדשה, ניקוי הלוח שנוכל לצאת לעוד שנה של… מה שלא יהיה. על מה מתפללים? סליחה ומחילה על עוונותינו, סבלנות וסובלנות לאי-היכולת שלנו לעשות את הכל או לעשות אותו נכון, בריאות, פרנסה, ביטחון לנו וליקירינו, ואולי גם הצלחה?

בעיני משה, אם העם ילך לפי תורת האלהים, יקבלו את הכל. ומשה? הוא יודע שלא יקבל את הדבר היחידי שרצה בכל נפשו – להיכנס לארץ המובטחת. ועכשיו הוא יודע, מהמקור הגבוה ביותר, שכל מאמציו היו לריק. לא הצליח לשכנע את צאן מרעיתו. הוא הסיסיפוס של התנ”ך.

אנו לא קוראים את תגובתו הרגשית של משה לגילוי הזה. בכלל, התורה לא עוסקת ברגשות. עמוק עמוק, ודאי ציפה שבני ישראל יחזרו לסורם, אבל לשמוע את זה מפי האל יודע הכל – זה קשה.

אבל משה ממשיך בשלו. רגעיו של ספק היו בעבר אבל לא עכשיו. קשה לו להודות, אבל מה שיהיה יהיה, והוא לא יהיה שם לראות או למנוע אותו.

אז שאלה. האם נכון היה לאלהים לגלות למשה את חוסר דביקותם של העם בעתיד? על ידי שתיקה, יכול היה לתת למשה איזושהי תקווה (לא מבוססת) שדבריו אכן השפיעות קצת לטובה, כך שמשה ילך לעולמו עם הרגשה שהצליח לכונן משהו טוב לעתיד?

או שמא כדאי לראות בגילוי הזה סוג של מכת חסד? כאילו האלהים אומר: מויש’לה, אם המשכת להוביל אותם היית סובל מכאבי לב עוד יותר חזקים מאלה שחווית במדבר. אז תנוח בשלום. דע שעשית את מיטבך ועכשיו זו הבעיה של מישהו אחר.

האם זה היה מרגיע את נפשו של משה? או, כמו איזה דון קישוט תנ”כי היה עולה על סוסו רוסיננטה, עם סנצ’ו פנזה לצידו, ודוהר קדימה להילחם עם עוד תחנות רוח של אי-ציות של העם שלו?

ממה שיודעים על משה, ברור שזה מה שהיה עושה. וזה מה שעשה. המשיך לנג’ס לעם ללכת בתלם של החיים הטובים.

ומה איתנו? מה אנו היינו עושים? היינו נלחמים הלאה או שמא נשאיר את זה לבאים בתור. כל אחד ונטיותיו.

בשבת הבאה חוגגים את ראש השנה. שכולנו נהיה נכונים למעמד, ושנזכה לשנה של בריאות – לכולם אם רק אפשר – לשנה של מעשים טובים, של הרמוניה בתוך המשפחה ובתוך ארצנו, של בריאות כלכלית לנו, לכל אלה שנכוו קשות מהקורונה, ולכל ארצנו. ושנשאף לחיים שמטיב עם כולם, ושמקדם שלום בבית ובחוץ.

שבת שלום ושנה טובה