Parshat Naso 2020 Hebrew

אחרי שחגגנו את שבועות, זמן מתן תורתנו, פרשתנו היום (שכמעט תמיד נקראת תכף אחרי שבועות) מתארת בפרטי פרטים את חנוכת המשכן, “כסאו של השכינה” במחנה ישראל. בקריאה שטחית, רואים שנים עשר נשיאים מביאים את אותו הקרבן, נשיא אחד ליום. אבל עיון יותר מעמיק מגלה סובטקסט שדורש פירוש. היום נדון בשני הסברים שונים מאוד.

ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת כליו, נשיאי המטות מביאים את מתנתם – שש עגלות צב ושנים עשר בקר. האלהים אומר למשה לקחת את המתנות ולתת אותן ללויים כפי עבודתם במשכן. שאלה: למה צריכים להגיד למשה לקחת את הקרבנות? למה יש להגיד לו מה לעשות איתם?

התשובה, שמצותתת על יד הרב שמעון פליקס, היא שהקרבן הזה לא היה בתכנית המקורית. זה דוגמא, הוא אומר, של הכנסת “טכנולוגיות” חדשות כפי שנדרש. העברת המשכן כללה פירוקה והשאתה על כתפות הלויים לאורך המדבר. תתארו לעצמכם מה זה לשאת מאות קילוגרמים של עץ ובד ותשמישי קדושה כולל מנורת זהב טהור. אז האלהים אומר: הנשיאים מביאים עגלות ובקר? תשתמשו בהם להעברת הסחורות. אני לא התכוונתי שאתם תעבדו כמו חמורי משא!

שימו לב שהנשיאים הביאו את העגלות והבקר ביחד, כקבוצה. יש שם רק שש עגלות, עגלה אחת לכל שני נשיאים, ושנים עשר פרים, אחד מכל נשיא. איזו יופי של שיתוף פעולה!

כעבור כמה פסוקים, אותם נשיאים מביאים את הקרבנות שלהם למזבח. ועכשיו האלהים אומר: אחד אחד. כל יום נשיא אחר יתכבד להקטיר את קרבנו. לכל אחד מגיע הכבוד בהקרבה אישית של קרבנו.

הרב יצחק אדלרשטיין מסביר את ההבדל בין שני הקרבנות של הנשיאים באור יותר ביקורתי. הוא אומר שעם הקרבן הראשון, העגלות והבקר, הנשיאים הפגינו מנהיגות של הסוג המעולה ביותר. הם הרשו לעם להביא את מתנותיהם לבניית המשכן (כפי שקראנו בספר שמות) ופתאום הם הבינו שכמעט ואין עוד מה להביא. בדקו את השטח וראו שצרכי המשכן טופלו אבל אף אחד חשב על הלויים. אז הביאו את העגלות והבקר בכדי לעזור להם. גם משה לא שם לב לחסר.

אבל בתסריט הזה, ההתנהגות האלטרואיסטית הזאת כאילו התפוגגה בין פסוקים ב’ ו-י’. במקרה השני, הם כאילו ממהרים להיות הראשונים להגיש את קרבנותיהם האישיים, וכך הם מצטופפים על משה. לפי גישה זו, הם חפשו כבוד אישי.

בנקודה הזאת האלהים אומר: די. אחד אחד. תתארו לעצמכם איך הם ישבו, וצפו כשהנשיאים הגישו את קרבנותיהם, ואיך שהמחכים בתור אוכלים את ליבם. רק הנשיא הראשון יכול היה להרגיש את הכבוד. הוא היה נחשון בן אמינדב משבט יהודה, אדם עם רקע זוהר, לפי חז”ל, בשבט שנועד להנהיג.

בשני הפירושים, ובמיוחד בשני, יש רמזים על האומנות של מנהיגות. מנהיגים שקשובים לעמם, במקרה הזה שנותנים להם קודם להביא מתנות ואחר כך רק משלימים את החסר, הם כמו השמש בחנוכייה. מטרתם היא לשרת את העם. אלה שקשובים למעמדם שלהם ולצרכיהם האישיים יותר משלאלה של העם, ינקטו בצעדים שלדעתם דרושים לוודא את כבודם כמנהיגי העם, אפילו אם מדובר בדריסה קשה של אחרים.

ברור שדרוש איזון בין שני הקטבים. אי אפשר שהמנהיג תמיד ילך אחרי פיקודיו. המלך שאול נענה לדרישות העם במקום לאלה של האלהים ואיבד את המשך השושלת שלו. מאידך, אסור שמנהיגים תמיד ישתמשו ביד חזקה. אם לומדים משהו מספרי הנביאים ומספרי ההיסטוריה, היא שאין אימפריה ואין שליט-על שמחזיק מעמד לעד. ההיבריס של הכוח, והריקבון שהוא מוליד, זורעים את זרעי ההרס העתידי.

תבדקו בסיפורים בעיתונים, אחרי אלה על הקורונהח, ונראה מנהיגים מסביב לעולם שמתהדרים בכוחם (ושותים לחיים עם אקונומיקה). לקורא עם נטיות לאפוקליפסה, נדמה שההיסטורה חוזרת על עצמה עוד פעם.

תקוותנו היא שהברכה המשולשת של ברכת הכהנים, שמקדימה את הפרק הזה בפרשה, תפרוס עלינו סוכת הגנה: יברכך ה’ וישמריך, יאר ה’ פניו אליך ויחונך, ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום.

שבת שלום