Parshat Matot Masei 2020 Hebrew

“קפלן, וותר סנטים!” קוראת בסי שימלפרפ יותר מפעם אחת בסדרת הסיפורים המצחיקה עד דמעות של ליאו רוסטן, “החינוך של היימן קפלן”, מהגר לארה”ב שמנסה ללמוד אנגלית בבית ספר לילי, אבל לפי החוקים שלו. והוא שוסע את הכיתה לשני מחנות: אלה שאיתו ואלה שנגדו. ” קפלן, וותר סנטים,” היא מתחננת. תתפשר. בהזדמנות אחת קפלן עונה לה: “לא מודדים נכון ולא נכון במטר”.

פשרה. לרי דיוייד הגדיר פשרה טובה כמצב שבו שני הצדדים לא מרוצים. לודוויג ארהרד הגדירה כ”האומנות של חלוקת עוגה כך שכל צד מאמין שהוא קיבל את החתיחה הגדולה ביותר.” שתי הפרשות שקראנו היום מלאות בפשרות. אנו נדון בשלש מהן.

הראשונה היא כששבטי ראובן וגד, בהססנות רבה, שואל את משה: האם אנו באמת חייבים לעבור את הירדן? הרי “הארץ אשר היכה ה’ לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה.”

הדז’ה וו שורף למשה את כל הפיוזים. קודם הוא גוער בהם: “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?” ואז הסיבה האמיתית מתפוצצת מפיו: “כה עשו אבותיכם”. מה, לא למדתם מעשרת המרגלים ששכנעו את בני ישראל שלא להיכנס לארץ כנען לפני 38 שנה? מה – 40 שנה במדבר לא הספיקו לכם?

אז יש קרב מלים בינם ובין משה עד שמגיעים לפשרה. השבטים קודם יבנו גדרות צאן למקנה וערים לטפם. לא לא לא. קודם ערים למשפחות. אחר כך גדרות צאן למקנה. הסדר חשוב. ואז ניחלץ חושים לפני בני ישראל… לא לא לא. תיחלצו לפני ה’ למלחמה. יותר טוב.

ואחרי שהגיעו לפשרה, מוסיפים חצי שבט מנשה כגשר בין שני צידי הירדן. מכשול מספר אחד – נוטרל.

שנית, יש לבנות ערי מקלט להורג בשוגג (כפי שקובעים השופטים). זו פשרה? כן. המנהג הרווח היה שגואל הדם ממשפחת המת מוצא את ההורג ומחסל אותו. דם תחת דם. ואין הוא (הגואל) עומד למשפט.

מה שעשו ערי המקלט היה לקחת מנהג מושרש (דם אתח דם), שאי אפשר היה לשורשו, ולהטיל עליו מגבלות סבירות. המוות חייבת להיות מקרי ולא מכוון. הרוצח היה מוגן בעיר המקלט אבל אם העיז לצאת משם – דמו בראשו, אפשר להורגו. לכמה זמן? עד מות הכהן הגדול. אז כל הרוצחים השוכנים בערים חוזרים לביתם, נקיים. ואם גואל הדם גואל את הדם, הוא רוצח שיעמוד למשפט על רצח. פשרה בין מסורת והגינות.

והפשרה השלישית היא חזרה לסיפורן של בנות צלפחד, אלה שביקשו וקבלו רשות לרשת את אביהן כשאין בנים במשפחה. הפעם מגיעים למשה נציגי השבט שלהם, עם טענה נגדית. הרי אם הן תתחתנה עם כל מי שתרצינה, אז הירושה שלהן תיהפך לחלק מנחלת הבעל, ואם הוא משבט אחר, אז שבטם מפסיד. ואז מגיעה התשובה. אתם צודקים. והן צודקות. וגם אתם שאומרים שבלתי אפשרי ששניהם צודקים – גם אתם צודקים!

אז הבנות יכולות להתחתן עם כל מי שצרצינה, אבל בתנאי שבחירות ליבן יהיו מהשבט שלהן, ולא תעבור נחלה משבט לשבט. אז שני הצדדים זוכים, אמנם אפשר להגיד שהבנות הפסידו קצת מחופש הבחירה – אבל ככה בפשרות.

אנו רואים את הצורך בפשרות בכמעט כל החלטה של הממשלה. עכשיו, לדוגמא, מה יותר חשוב: הכלכל ובריאות הנפש או בריאות הגוף?

הגיוני לומר שלמשה היה יותר קל להגיע לפשרות משלנו היום. היתה לו תמיכה מלמעלה, וגם לרוב היו רק שני צדדים.

היום, עם קיטוב המפלגות הפוליטיות, יש לנו הרבה צדדים למטבע. אם נאמין להן, כל אחת טוענת שגישתה היא הטובה והיחידה. יש שאומרים שממשלתנו עם 34 שרים היא פשרה, בעוד אחרים קוראים לה מכשול לפשרה. רק הזמן יקבע.

למרבה הצער, הצד שיש לו הכי הרבה להפסיד, ושאין לו ייצוג ישיר, הוא האוכלוסיה רבתית (חברי הכנסת מייצגים את מפלגותיהם, לא את האזרחים). וזאת הסיבה שהפגנות הן כל כך חשובות. חלק ממנהיגינו מוודאים שיש ציטטה מהמקורות היהודיים בנאומים שלהם, כאילו להצדיק את מעשיהם ולהעלות על נס את בקיעותם ביהדות. אבל זה רק מס שפתיים. היו מבטאים את האמת אם היו מצטטים את מרקס שאמר: יש לי עקרונות. ואם הם אינם נראים לכם, יש לי אחרים.