Parshat Ki Tavo 2020 Hebrew

האם יש תחושה שמשה מקדים את המאוחר בפרשתנו? אם מעיינים במצווה הראשונה בקריאה רואים: “והיה כי תבוא אל הארץ…ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן ואמרת אליו” וכאן יש היסטוריית בזק של בני ישראל במצרים, שחלק ממנו קוראים בהגדה של פסח.

אבל רגע. לוקח שנים לעצי פרי להניב פירות. אפילו אם יקחו פרי מעצים קיימים, תעבורנה בין שנתיים לחמש שנים, מינימום, עד שיהיו מיובים במקומותיהם! זאת אומרת, אחרי 40 שנה במדבר, רגע לפני שנכנסים לארץ זבת חלב ודבש (כפי שכתוב בפרשתנו כמה פעמים) – בני ישראל שומעים מה יהיה עליהם לעשות בעוד שנתיים עד חמש שנים!

ואז, בעוד פרק קוראים: “והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ…והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בסיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת…ובנית שם מזבח לה’ אלהיך והעלית עליו עולות לה’ אלהיך, וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה’ אלהיך.” סוף סוף, העם שומעים מה שצריכים לעשות בזמן כניסתם לארץ!

אז איך מבינים את המצווה הראשונה, על הפרות, מצווה שתוקפה מתחיל רק בעוד כמה שנים טובות?

לפני הקורונה, כשיכולנו לנסוע כאוות נפשנו, אחד השלבים המהנים ביותר של הנסיעה בשבילי היה שלב התכנון. לחפש לאן לנסוע, לחשב כמה זמן ייקח, כמה זמן להקצות לכל מקום, מה לראות. לדמיין את הנסיעה, לראות אותה בתמונות. יכולתי ליהנות מהנסיעה חודשים לפני שעלינו למטוס.

ככל שראיתי יותר, קראתי יותר – כך התמונה התבהרה, מה נראה ונעשה כשנגיע. התמונה אף פעם לא תאמה למציאות לגמרי, אבל זה לא היה חשוב. ההנאה מהציפייה היתה הערך המוסף שזכיתי לו.

ואולי כאן יש אותו דבר. משה כבר הזכיר עוד מצוות לביצוע בארץ כנען. בפרשת ראה קראנו על הברכה והקללה שיקראו מראשי שני הרים (ופרטים בנושא מופיעים גם בפרשתנו), אבל מה שיש כאן שונה.

כאן, בנשימה אחת, בני ישראל רואים מה שהיה ומה שיהיה. הייתם עבדים שפופים ורדופים, ועכשיו יהיו לכם פירות משלכם להביא לכהן שלכם במקום שאלהיכם בחר בו. ראו עד לאן הגעתם. או ראו עד לאן תגיעו בקרוב.

משה מזין את הדמיון של בני ישראל. הוא מיישב אותם בארצם, בנחלה שלהם, כשמביאים את בכורות פירותיהם לכהן שלהם. זה השכר של ארבעים שנה במדבר. וכמה טוב להגיע הביתה!

כמובן שמשה מוסיף עוד מצוות שהוא מקווה שהעם ישמור. הוא גם מוסיף צרור גזר – ברכות – לפתות את העם לציית, וחבילה עבה של מקלות – קללות – באם לא יצייתו. אבל גם אלה בעתיד. הנחת היסוד של כל אלה היא שהעם נכנס לארצו, כבש אותה, יישב אותה, וחי שם חיים אמיתיים. אזהרות חמורות? שיהיו. הן לעתיד. החשוב הוא שנכנסים לארץ.

קוראים את ההוראות ורובנו יכולים לזכור כשהארץ הזאת הפכה למקום שאנו יכולנו להיכנס בה ולהתיישב בה. חווינו את הפירות הראשונים, חווינו את הברכות, וחווינו לא מעט מהקללות.

כפי שנאמר הרבה פעמים על ידי הרבה אנשים, ההיסטוריה שלנו היא לא קווית אלא מעלגית. מה שהולך, חוזר. לכן, עלינו לעבוד קשה ולעשות את חלקנו להבטיח, כמה שנוכל, שהחלקים הטובים במעגל נשארים איתנו כמה שיותר. תכנית האב בידינו.

שבת שלום