Parshat Emor 2020 Hebrew

סצינות הפתיחה של “בריאן כוכב עליון”, הפרודיה המטורפת על כל הדתות, איש עומד לסקילה כיוון שלקח את שם השם לשווא (הוא דיבר על טיב הסטייק שהוא אכל).

המקור לרעיון ועוד הרבה אירועים הקשורים בחילול השם, נמצא בפרשתנו. אחרי שהפרשה מציגה את כל החגים, קוראים על איש שאביו מצרי ואמו עברייה שמתקוטט עם עברי “טהור” ובתוך כך קילל את שם השם. הוא מובא למשה לקביעת עונשו. ידוע שזה אסור, אבל מה בדיוק לעשות איתו לא פורש.

ההוראות מלמעלה הן להוציא את האיש אל מחוץ למחנה “וסמכו כל בני ישראל את ידיהם על ראשו וסקלו אותו למוות כל בית ישראל.” מי שמקלל את השם מאיש ישראל ועד גר ותושב – מות יומת. ולכן יש לנו את הסצינה בבריאן.

האם באמת קיימו טקסים כאלה באופן קבוע? ידוע לנו שהמלכה איזבל (נכרייה) השתמשה באשמה של חילול השם בכדי להביא למותו של נבות היזרעאלי, כך שבעלה, המלך אחאב, יוכל לרשת את הכרם שהוא כל כך חמד. אבל אצל חז”ל נאמר שבמהרה החליפו את ההוצאה להורג למערכת שלמה של גינויים פומביים עד לחרם (תחשבו: ברוך שפינוזה). היום, כשאומרים “חילול השם” אנו מזכירים את הפרקטיקה הבעיתית הזאת.

מיד אחרי שהעונש (מוות בסקילה) מוכרז, יש לנו הערות אגביות בלי שום קשר, לכאורה, לחילול. קוראים שמקלל האלהים יומת, “ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ואז נכנס חוק הנקמה: “ואיש כי יתן מום באמיתו, כאשר עשה כן ייעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן…”. ואז קוראים שהמקלל הוצא להורג בסקילה.

אפשר לראות קשר בין חילול וקדושה, שהיא הנושא של רוב ספר ויקרא. הרי חילול מטמא במלים את הקדושה. אבל נקמה?

ד”ר שונה דולנסקי מציעה שסיפור המקלל מדגים שחוקי הקדושה מתייחסים לא רק לבני ישראל (וכמובן לכהנים שלהם) אלא גם לילדי תערובת, לילדים שנולדים בנישואין מעורבים.

קשר אתני לא משחק תפקיד. “כגר כאזרח – בנוקבו שם יומת”. אז החוק הזה חל על כל הקהל. ומיד נאמר לנו שחוקי הנקמה חלים גם כן. מה שאומרת כאן התורה היא שיש “רק משפט אחד יש לכם. כגר כאזרח יהיה”. וזה תופס לכל דבר ודבר. כאילו התורה מנצלת את ההזדמנות הזאת להדגיש לנו את החשיבות של שוויון לפני החוק.

אם נחזור לחילול, אפשר להגיד שהיהדות וויתרה על שורת הדין ככתבו בחילול. לא כך כל הדתות. לנצרות היו מסעות הצלב והאינקוויזיציות למיניהן והתבגרה מאז. באיסלם עדיין בועטים חזק הקיצוניים שלה. זוכרים שקריקטורות ש”מבזות” את מוחמד גררו רצח בפריז, ורומן של סלמן רושדי נגד מוחדה זיכה אותו עם פתווה להמיתו. ככלל, הרבה מהטרור היום מוסווה כעונש לחילול שם של מישהו.

חוץ מפעילות טרור, האם יש מקום לחילול השם בעולם המודרני? הרב ל. סוסמן העלה את השאלה ואמר שבעולם שבו הכל מתקבל, אפילו השאלה של חילול השם היא סוג של חילול מטפורי. הוא אומר שבין זריקת אבנים וזריקה החוצה של כל אבחנה בין רעיונות, חייב להיות שביל הזהב. “לחשב את השביל הזהב בין צדק ורחמים, בין עונש לשיקום ובין פרטיות ובושה תמיד יהיה קשה,” הוא אומר, “אבל תמיד הכריחי.” עוד יותר חשוב מזה, איך שמגינים על הגבולות שלנו, איך מגיבים לדעות שסותרות אותנו – זה מה שיגדיר מי אנחנו ומהם הערכים הבסיסיים ביותר ומהי הקדושה של המנהגים הכי קדושים שלנו.

האם יש מקום לפשרה בדת? תלוי במי שואלים. כמה אירוני שבזמני משבר, כמו היום, יש כל מיני פשרות. הן זמניות, לכאורה (מי אמר “אין דבר יותר קבוע מפתרון זמני!”). עלינו לעבוד כעת, כעם וכמדינה, לצורת חיים שבה יש קבלה הדדית (לפחות) ואולי גם כבוד הדדי.

אולי זאת הגזמה, אבל בתקופה של תקווה מחודשת, למה לא!

שבת שלום