Parshat Chukat 2020 Hebrew

הזמן טס. לא תאמינו, אבל מהשבת שעברה להיום עברנו 38 שנים. זוכרים שקראנו על קורח והמרד נגד מנהיגותו של משה, והדיכאון שהיכה בעם. היום אנו בשנה האחרונה, אולי החודשים האחרונים לפני שמחנה ישראל מתמקם ממול ליריחו לפני הכניסה לארץ כנען.

זאת אומרת שכמעט כל האנשים שהיו אמורים למות – כבר מתו. היום קראנו על מותם של שניים ממנהיגי העם – מרים ואהרון, אבל לא לפני שמשה ואהרון סופגים את חרון אף האלהים כי היכו בסלע, במקום לדבר אליה להוציא מים, ולכן נקבע שלא ייכנסו לארץ כנען. בתחילת המסע, משה קיבל הוראה דומה – להכות בסלע להוציא מים, וכך עשה. פה לא דייק.

מדהים עד כמה דברים לא משתנים. בני ישראל שהוצאו ממצרים התלוננו שרצו לחזור שמה, וכאן, בניהם, שרובם אף פעם לא דרכו על אדמת מצרים, עדיין מתלוננים על זה שיצאו ממצרים.

ואז קורה משהו מוזר. בתגובה לתלונות בני ישראל, אלהים שולח נחשים שרפים שנשכו והרגו הרבה מבני ישראל. העם צועק למשה, שצועק לאלהים, ונאמר לו לעשות שרף, לשים אותו על נס, והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי.

האם יש פה ריח של עבודה זרה? סמל של נחש מנחושת. הלא זה אסור מן התורה? מה נשתנה הפסל הזה מכל הפסלים האחרים?

וזה לא הכל. בספר מלכים ב’, פרק 18, קוראים שהמלך חזקיהו טיהר את יהודה וסילק את העבודה הזרה, והשמיד את נחש הנחושת מזמנו של משה במדבר. הוא הושמד כי העם התייחסו אליו כאליל.

ד”ר ריצ’רד לדרמן מציע שנחש הנחושת שימש כקסם סימפתטי. כמו בובת וודו. עושים דמות כמו זו שמפריעה, מסכנת או מכאיבה לך, ודרכה אפשר להסיר את מקור הבעיה או לרפא את עצמך. הוא מזכיר שבספר שמואל, הפלישתים הכינו טחורים מזהב (הם סבלו מטחורים כיוון שלקחו את ארון הברית) ושלחו את אותם טחורי זהב כמתנת פיוס לבני ישראל ואלהיהם.

הבה נניח שאם האל ציווה למשה להכין דבר כזה, הוא היה כשר, לזמנו. אולי המקרה הדומה ביותר בתורה הוא בקרב הראשון בין בני ישראל והעמלקים אחרי יציאת מצרים. משה עלה על הר, והרים את ידיו. וכל זמן שהיו מורמות בני ישראל ניצחו, וכשירדו, גבר עמלק. המבט בנחש, כמו המבט בידי משה, היה אמור לכוון את מחשבותיהם למקור של כוחם של בני ישראל – האלהים.

אבל דבר מצחיק קורה לסמלים אחרי שנגמר שימושם המקורי. הם לא נעלמים. הם מוסבים.

בספר שופטים, גדעון מנצח את הפלישתים ולוקח את הזהב מתכשיטיהם. הוא משתמש בחלק ממנו לעשות אפוד, כמו זה שלובש הכהן הגדול. כוונתו היתה להזכיר לעם להאמין באלהים.

ומה קרה? העם התחיל לעבוד את האפוד במקום להיזכר באלהים. סביר להניח שאותו דבר קרה עם נחש הנחושת. הוא מילא את תפקידו האד הוק כנגד נשיכות הנחשים ואז השתמר עם עוד מזכרות דתיות. העם זכר שהוא ריפא אותם ומשך הזמן התחילו להתפלל אליו לרפואה במקום לאלהים. כמו מתווך

והנה עוד דבר שלא משתנה. סמלים יכולים להיתלש ממשמעותם ומטרתם המקוריות. זה קורה ברחוב וזה קורה בממסד. הסכנה היא שלא נדע מתי סיים סמל מסויים את תפקידו ואז נשתעבד לו ונשכח את מטרתו המקורית.

כפי שמזכיר ירין רבן, אותו תהליך קורה במוסדות ציבוריים שתם זמנם ונשארו איתנו מאינרציה. יש שמגדירים את הקרן הקיימת לישראל כמוסד ארכאי. אחרים אומרים שאין צורך בשני רבנים ראשיים, ואולי לא ברבנות הראשית. ומה עם חוקים כמו צו איסור פרסום, כשכל דבר שרוצים כבר נמצא באינטרנט?

מתישהו, צריכים להציץ בבסיס הסמלים הפופולריים ולראות מה מסתתר תחתם ומה מטרתם העכשוית. לפעמים זקוקים למישהו כמו חזקיהו לעשות סדר בהם ולהוציא את המיותר והמיושן. מי יורשה לעשות החלטות כאלה – זה נושא טעון אחר.

שבת שלום