Parshat Bereshit 2020 Hebrew

איך אפשר לאפיין את הרכיב העיקרי בבריאת העולם שעליה קראנו בפרקים א-ב בספר בראשית? עקביות? אולי שמירה על גבולות בריאים?

אם נחשוב לרגע, נבין שששת ימי הבריאה עוסקים בהקצאת האלמנטים למקומות שלהם בלי לעבור את גבולות ההפכים או המנוגדים. אור וחושך, מים ואדמה, שמש וירח, בני אדם וכל הבריאות האחרות, גבר ואישה. אבחנות וקשרים.

בפרק השני אנו לומדים על הגבולות האולטימטיבים לגבי שניים מהרכיבים החשובים ביותר בחיים: ידע והחיים בעצמם. הסיבה לאיסור האכילה מעץ החיים די ברורה: חיים נצחיים הם לא בדי-אן-איי שלנו. אבל איסור האכילה מעץ הדעת טוב ורע? איך זה יכול להיות נכון? הלא צריכים לדעת איך להבדיל בין טוב ורע? והנה הסבר אפשרי אחד.

אמרנו שהבריאה יצרה אבחונים בין ניגודים או רכיבים שונים וגם גבולות ביניהם. אבל התמונה שמצטיירת בתחילת פרק ב’ היא של אחדות כללית. לאדם ניתנה מטלה – לטפל בגן עדן. בבוא הזמן, חווה הצטרפה ועזרה במטלה, וכמו כן כל החיות עלי אדמות. יש אחדות של מטרה, אחדות של פעולה. לפי המסופר, כולם מרוכזים בטיפול בגן ובציות להוראת האלהים.

בתוך הגן ישנם שני עצים מחוץ לגבול לאדם ולבהמה. זה כמו האקדח שמופיע במערכה הראשונה וידוע שישתמשו בו במערכה השלישית. אלא שכאן, זה קורה במערכה השנייה.

בהתאם לסגנון התורה, אין לנו דו-שיח בין אדם וחווה לגבי אכילת הפרי, אבל מספיק קומיקאים עזרו לנו לדמיין מה התרחש. בכל זאת, יש תחושה של היסוס כשהולכים נגד רצון האלהים. תפקיד הנחש הוא של יצר הרע שאמור לשכון בכולנו, ומנסה לדחוף אותנו לסטות מהדרך הישרה למשהו יותר הרפתקני ואסור.

במובן מסויים, זה אנכרוניזם, היות שלפני הידע להבחין בין טוב ורע לא היה יצר הרע, אבל ניחא.

מהי המהות של הידע שמקבלים אדם וחווה מהעץ הזה? בגישה הזאת הידע חושף את אדם וחווה לאנוכיות. הידע שאמנם אפשר להמשיך לעבוד למטרה אלטרואיסתית כל שהיא כשבעבר, אבל גם אפשר לעבוד למשהו שמעניין אותך אישית, שייטיב איתך אישית ולאו דווקא לאחרים. המשהו הזה יכול להיות חומרי או רוחני או סתם ידע לשם ידע. העיקר שהוא מ לא בהכרח משרת את טובת הזולת גם כן.

מובן מאליו לאן זה יכול להוביל. מהרצון לאסוף מידע נוסף על נושאים אסוטריים בלי שום יישום מיידי, קל לעבור לידע על איך לגדל ולאסוף יותר חיטה או כסף או מניות או מכוניות או קרקע מהאחרים, ואז להשתמש בעודף ההון הזה להיטיב עם עצמנו במקום להיטיב עם הכלל.

מה שלא ברור הוא למה שני העצים ניטעו בהישג ידם של אדם וחווה. אם הם לא עבורם, שלא יהיו שם. אם הם נמצאים שם, אולי הם כן מיועדים לזוג הצעיר.

אני רואה הקבלה עם סיפור יציאת מצרים. לפי קצב ההתקדמות, נראה שהתכנית המקורית היתה להביא את בני ישראל לארץ כנען תוך שנתיים וחצי עד שלש. אז המרגלים עושים מה שעשו, מוסיפים זמן העונש, והם סופרים את החול במדבר משך ארבעים שנה. מעבר לשאלה “הלא ידע האלהים שכך יקרה” יש שאלה אחרת: הלא היה ברור ששנתיים-שלש לא יספיקו להכשירם לכנען? זאת אומרת, אולי ארבעים השנים היו בתכנית המקורית.

וכנ”ל בגן עדן. אולי המטרה בנטיית העץ היתה לפתות את האדם להשיג את היכולת להבחין בין טוב ורע. רק כשאדם וחווה למדו כל מה שיכלו על טיפול בגנים – או שפשוט השתעממו – רק אז התחילו לחפש משהו נוסף – יותר ידע, יותר עניין, יותר משהו. ואת המשהו הזה מצאו שם בגן, נטוע מראש עבורם ומחכה להושטת ידם.

כלומר, הכל הסתדר כפי שהיה צריך להסתדר.

שבת שלום