Parshat Behar Bechukotai 2020 Hebrew

1. האם אנחנו בצד הטובים או בצד הרעים בספר החשבונות האלהי? לפי הברכות והקללות שפותחות את פרשת בחקותי, נדמה שאנחנו…בשניהם. מחד גיסא, נראה שאנחנו טובים מאי פעם. רק תסתכלו בברכה הראשונה בפרשה, לפני התוכחה, “ונתתי גשמיכם בעיתם…ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו”. גבירותי ורבותי, הכנרת שלנו או-טו-טו עובר על גדותיו! מי זוכר מתי זה קרה? לפי זה, כנראה אנחנו יותר מבסדר גמור!

מאידך, אחרי 11 המשפטים הראשונים עם כל הברכות בעולם, נכנסים לעולם התוכחה, 29 פסוקים של אזהרה וקללות שיירדו עלינו בלי רחמים אם נסטה מהדרך. ומהי הקללה הראשונה? “והפקדתי עליכם בהלה…” שזו עגמת נפש, פחד, שוק. הרב נח ארנוב מסביר שלבהלה יש תחושת חרדה בריבוע: פחד פתאומי בלי לדעת מה לעשות. הבלבול גורם לזה שלא מבינים, לא מקשיבים, לא מצייתים. תגובת החרום שלנו נכנסת לפעולה אבל לא יכולים לחשוב על מה לעשות. קשה להבין מה מתרחש מסביבינו ובתוכינו. חברים, מה עובר עלינו בששת השבועות האחרונים?

אז באיזה צד אנחנו? תחליטו אתם!

+++

2. באופן כללי, אני נהנה משתי הפרשות המסיימות את ספר ויקרא. בפרשת בהר אנו לומדים מיהו בעל הבית הבלעדי של כל מה שאנו חושבים ששייך לנו (האלהים). ובפרשת בחקותי, לומדים את תנאי השכירות בכדי לשמור על הרכוש שכביכול שלנו. חוקי החשבונאות נפרשים לפנינו והם לא מה שמטיפים לנו המנהיגים הכאילו דתיים – שחטא א’ מסביר למה הייתה לכם תאונת דרכים, וחטא ב’ מסביר למה הפסדתם כסף, וחטא ג’ מסביר למה נפל מזל ביש כזה על כל המשפחה. (זו בעצם שיא החוצפה, כשמישהו אומר שיש לו גישה אישית להיגיון האלהי.) ההגיון פשוט. עשו או שתגורשו מפה. אולי לא מחר. אולי לא בעוד שנה. אבל בוא יבוא העונש. החוקים, במיוחד אלה שמתייחסים לגישה לאחרים ולאדמה ובהינמעות מחמס, הם הם שנותנים לנו לגיטימציה כעם בארצו. לוקחים את נפשנו בכפינו אם מתעלמים מהם. הנביאים משדרים אותו מסר.

אני יודע. זה נשמע כמו פונדמנטליזם-לייט. אבל לא. ההגיון פשוט למדי. פעמיים בהיסטוריה שלנו איבדנו בית מקדש וגם את ארצנו.למה? לפי הנביאים כי לא שמרנו את מצוות התורה ובמיוחד אלה בין אדם לחברו. אפילו בחטאים הקשורים לקרבנות, תאורי החטאים כוללים התעלמות מבני ארצנו ובמיוחד לחלשים בחברה, וגם שחיתות בדרגים הגבוהים ביותר בשלטון ובדת.

אבל זה לא קשור לנו בלבד. כל האמפריות הגדולות נפלו בזמנם כשהעם ומנהיגיהם שכחו את היסודות שלהם, כשהערכים המוסריים נמסו ואלה בראש העם ואלה שהלכו אחריהם התעניינו יותר בטובתם שלהם משל ארצם. הצלחה מדינית וכלכלית מביאה לרפיון באחדות פנימית. במצב כזה, אומה צעירה ורעבה יכולה להתגבר על אמפריה ישנה ורופסת. אשור, בבל, פרס, יוון, רומי.

+++

3. אחרי התוכחה יש עוד פרק על שווי החיים בכסף. מדובר בסכומים שיש לשלם לפדיון הקדשות שנעשו למשכן או לבית המקדש. אחת הבעיות המוסריות המסעירות ביותר במשבר הקורונה הייתה את מי לחבר למכונות ההנשמה אם לא היו מספיק לכולם. כלומר, החיים של מי שווים יותר. ההלם שנחווה בקבוצת גיל מסויימת נגרם על ידי הקלות הבלתי נסבלת שבה הם – אנחנו – הקשישים – נזרקו לתחתית העדיפויות. ההגיון היה: הם חיו את חייהם, אם לא ימותו עכשיו ימותו בקרוב, לצעירים ולצעירות יש משפחות, וכו’. הגיוני לגמרי, מסעיר לגמרי, מדכא לגמרי.

בפרשה מוצג הגיון מבוסס-כלכלי גם כן. כפי שמסבירה הרבה לורן סייקס, ילד קטן לא שווה בכלל במונחים של כוח השתכרות. גבר בן 20-60 שווה הכי הרבה, אישה בת 20-60 שווה 40% פחות (במונחים של כסף שהיא יכולה להכניס למשפחה), ואחרי גיל 60 ערך הגבר יורד בכ- 40% וזה של אישה בפחות. ובתלמוד כתוב בארמית, סבא בבית נטל בבית. סבתא בבית סימן טוב בבית.

אז רואים שממש אין חדש תחת השמש, לא במונחים של התנהגויות או במונחים של (חוסר) שוויון בין המינים והגילאים. כפי שניסח הסופר הצרפתי ג’אן-בפטיסט קאר, ככל שדברים משתנים, ככה הם נשארים אותו דבר.

שבת שלום