Parshat Behaalotcha 2020 Hebrew

מכירים את הסיפור על הרב שעירו התמלאה מים משיטפון חזק. הוא כבר ישב על גג ביתו, מתפלל לעזרה, וסירת התצלה הגיעה לחלצו. “לא,” הוא אמר, “אלהים יעזור לי” ושלח אותה לדרכה. המפלס עולה. מסוק משטרתי מוריד סולם. “לא. אלהים יציל אותי,” אמר. ואז טבע למוות. למעלה הוא פוגש אלהים ושואל אותו “למה לא ענית לתפילותי להציל אותי?” “עניתי,” אמר הקב”ה. “שלחתי סירת הצלה ושלחתי מסוק משטרתי אבל סירבת להם!”

היפוכו של הסיפור הזה עולה כשקוראים בפרשתנו שמשה מבקש מחותנו חובב (יתרו) להישאר עם העם בדרכם לכנען. ההוא מסרב ומשה מפציר בו: “אל נא תעזוב אותנו. כי על כן ידעת חנתינו במדבר והיית לנו לעיניים.”

רגע. האם משה מבקש עזרה מבן אדם כשלעם יש הדרכה אלהית בדמותם של עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה? איך זה?

כל הסיפור על יתרו מוזר. פוגשים אותו לראשונה בסני כשהוא מביא את גברת משה, ציפורה, עם שני ילדיהם לבקר אצל אבא משה. יתרו נותן עצה טובה לגבי מערכת המשפט ועוזב.

מתי חזר? האם הסיפור היום שייך לסיפור בשמות? ואם חזר למשה, למה הוא עוזב עוד פעם? בעצם, אפילו רפרוף שטחי בסיפור יגלה לנו למה הוא עוזב ולמה משה רוצה שיישאר: העם מאבד סבלנות. הם מתלוננים ומסעירים את כל המחנה. הסברים אחרים ומגוונים גם הוצעו. נבדוק שלשה מהם היום.

1. מתיה קם מקשרת בין דברי משה “והיית לנו לעיניים” ותכונתו המובהקת של יתרו שנתגלתה בביקורו הראשון. אז קראנו: “וירא חותן משה…” – הוא ראה שמשה לא מחלק אחראיות. והוא ראה את הבעיות שנגרמו גם לעם וגם למשה. והוא מייעץ: “ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל….”. תחזה במקום תבחור. זאת אומרת, הבט עמוק פנימה לתוך האנשים. זאת התכונה שיתרו התברך בה.

2. רבקה נאמן, פסיכולוגית קלינית, מעלה את משה ואת יתרו על הספה, מטפורית. הפיתוי הראשון שמשה מביע, להשארת יתרו עם העם, היה חומרי. “והיה כי תלך עמנו, והיה כל הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ עמנו והטבנו לך”.

נאמן משליכה ליום יום. שכשטוב לנו, היא אומרת, אנו יכולים להטיב עם אחרים. נדיר האדם שיכול להתעלות על מצוקתו האישית ולהתייחס לאחרים בצורה נאותה, ולתת להם אפילו יותר ממה שיש לו. דרך אגב, התכונה הזאת מיוחסת לאימהות, שמתעלמות מסבלן בכדי להקל על סבלם של ילדיהם ככל שאפשר.

אז אם קוראים בין השיטין, יכולים להבחין שמשה סובל בלכתו בראש העם במדבר. ברצונו ל”תגמל” את חותנו על כל עזרתו אבל הוא לא יכול בעוד הוא מטפל בבעיות מרובות עם העם. אולי הוא מרגיש שבארץ החדשה ייטיבו התנאים ואז יוכל להחזיר ליתרו.

הסבר שלישי, שהועלה על ידי אלוף גרשון הכהן, הוא המעניין ביותר.

3. כשמשה מזמין את יתרו לנסוע איתם למקום שבו ייטיב איתם האלהים ואז ייטיב משה איתו, יתרו מסרב. “ויאמר לא אלך. כי אם אל ארצי ולמולדתי אלך.” לפי רש”י, יתרו חשב שיש ללא-יהודים מקום בכנען. עכשיו הוא רואה שאין ולכן הלך לדרכו.

איך הוא ראה את זה? ב”ליקוטי אנשי שם” של הרב שלמה הלוי בובר (אמצע המאה ה 19) מרגישים שיתרו נעלב. מעצם החיבור בין הזמנת יתרו להצטרף לכניסתם לארץ ובין ההבטחה שגם הוא יהיה שווה לכל יתר בני ישראל בחלוקת הנכסים, טמון סימון דווקא לאחרותו של יתרו, מה שמדגיש עד כמה שייכותו לכלל ישראל רחוקה מלהיות מובנת מאליה.

בעלבונו, יתרו מבהיר למשה כי ההבטחה לשיתופו בזכות הנחלה, מקטינה למעשה את משמעות הצטרפותו לבני ישראל במדבר. הרי אם לנחלה הוא זקוק, מוטב לו לשוב אל ארצו ולמולדתו. כך ניסחו את זה בליקוטי אנשי שם: “אמר יתרו למשה: מדוע לי לאכול משולחנם של אחרים?… איני צריך לטובתך ליתן לי חבל ארץ לפנים משורת הדין, במתנת חינם, טוב לי יותר ללכת אל ארצי שיש לי שם עושר ונכסים לרוב”.

מיד, משה משנה כיוון. לא לא לא, הוא אומר. אתה נחוץ לנו. אתה מכיר אותנו, אתה יודע איך להוביל אותנו במדבר. תוכל לשמש כעיניים שלנו (חיצוני ופנימי). משה עוזב את הגישה החומרנית ומדגיש את ההיבט החווייתי-רוחני של הצטרפותו של יתרו לישראל. ראית לתוכנו בעבר. תוכל לעזור לי להבין אותם עכשיו. ואולי בקשתו של משה משקפת חשש – “מה יאמרו בגויים.” אם יתרו ראה בישראל פרוייקט אלהי, לא היה עוזב אותם.

במלים אחרות, קשרים המבוססים אך ורק באינטרסים כלכליים וחומריים הם פחות יציבים ויעילים מקשרים המבוססים על ערכים רוחניים ויותר עמוקים.

זה תופס גם היום. יש לבסס קשרים בין קבוצות שונות בתוך ארצנו על ערכים משותפים. וגם עם היהודים בתפוצות. ואולי גם עם הגויים באשר הם.

שבת שלום