Parshat Bamidbar 2020 Hebrew

המדבר הוא מקום קסום. כל מי שבילה כמה ימים או שבועות במדבר יהודה או בערבה, וצעד בגבעות ובגאיות, במכתשים ובוואדיות, וטיפס במצוקים הטרשיים וישן תחת הכוכבים, ודאי חווה את תחושות האין-סופיות, הבדידות וההסתכלות פנימה שחודרות למוח, משתכנות בלב ומטהרות את הנפש מכל הרפש היומיומי. הכל מקולף עד העצם. מרגישים יותר שלווים, פחות מוטרדים, יותר מסוגלים לבחון את הדרכים בהן בחרנו ולא בחרנו.

המדבר הוא מציאות עם סמליות ענפה בתנ”ך. רוצים להתבודד? לך למדבר. ליצור קשר עם האלהות? שם המקום. לברוח מרשויות החוק? אין מקום יותר טוב. לחשב מחדש את חייך ובחירותיך? ממש מתאים. לברוח מרעשי הציוויליזציה? שום דבר לא יפריע. להתחיל מחדש? בדיוק המקום.

עבור בני ישראל, המדבר היה הסיר שבו הותחו לעם עם אישיות שנשארה די יציבה מאז, לטוב ולרע . זה המקום שבו עבדים לשעבר נהפכו לעם חופשי, אמנם עם כמה מגרעות. לדוגמא, תמיד ראו את הדשא הפולחני של אחרים כיותר ירוק משלהם. כך תמיד העדיפו את אלהיהים ומעשיהם של אחרים על פני הדרישות הדתיות של האל הלא נראה אבל תמיד נוכח שהציל אותם.

בהמשך ספר במדבר, נראה איך חשיפה ממושכת לתנאי המדבר המגבילים גם גרמו לתסיסה, מרד וכפיות טובה. כמובן, שאז היתרון של המדבר היה שכל התופעות השליליות האלה טופלו הרחק מעיני העמים האחרים.

כשנכנסים לספר במדבר, שנה אחת עברה מאז יציאת מצרים, והעם מתחיל להתרגל. המפקד שבו פותח הספר נועד לספור את אלה שיעשו את דרכם לארץ זבת החלב והדבש. סביר לשאול האם באמת היו מוכנים למסע לכנען, אחרי הוצאתם מעבדות, החיזיון האור-קולי בהר סני ובניית המשכן.

בדיעבד, מבינים שהמעבר המנטלי והרגשי מעבדות לחרות דורש הרבה זמן. שנתיים או שלש לא היו מספיקות לחנך את בני ישראל מחדש. סביר להניח ש-40 שנה במדבר היו צריכים להיות התכנית המקורית. אבל זה נושא לדיון אחר.

רואים בתחילת הספר את ההתחלה של מישטור המוני. תריסר השבטים חולקו למחנות, כל אחת עם מקומה ותפקידה. “דע את מקומך ואת משימותיך” היתה הסיסמה, כנראה. תהליך המיזוג ליחידה לאומי בדרך, כך נדמה, הודות לשהייה במדבר.

+++

במובנים מסויימים, תקופת סגר הקורונה מושווה להיותינו במדבר. אנחנו מבודדים, מנותקים מאחרים (חוץ משבאמצעים וירטואליים) ועמוק עמוק בהסתכלות פנימית. בווטסאפ ובמדיה החברתית בכלל יש הרבה מסרים שכמעט מבטיחים לנו שנצא מהמצור הזה כבני אדם יותר טובים. אם לא נשתגע קודם.

יש האבא שמספר בשקט לילדו איך השתנו דברים לטובה בגלל המשבר, תמונות של הטבע שחוזר לערים ולמקומות הבר, צילומים לא-יאומנים של כבישים שבדרך כלל סוענים ועכשיו הם יותר שקטים משבילי עפר בסוף העולם. כולם אומרים לנו שנצא מה”מדבר” המוכפה הזה, מבידוד הנפש, כבני אדם יותר טובים.

אני אוהב סיפורי אגדות. אני אהבתי את “הנסיכה הקסומה” אבל אין בי שום ציפייה לסוף טוב כמו בסרט ההוא.

עלינו לזכור שיש כמה שכבות של השפעות עלינו. ברמה האישית, הרבה הורים גילו כמה נהדרים הילדים שלהם, שהיה כיף להיסגר איתם. ברמה החברתית, הכרנו בחשיבות של אנשים אחרים, באינטראקציות איתם. גם הבננו את הבזבוז הנוראי של שעות נסיעה אל ומעבודה כל יום. איך שזה הורס את העצבים, שותה את כספנו, גורם לעוינות ומוריד יצירתיות.

כל אלה הן השפעות אישיות שבשליטתנו, פחות או יותר. ואז יש ההשפעות החברתיות-כלכליות-פוליטיות שמתחילות לחזור לתנופתן הרגילה. האם שמתם לב שלא לא היתה פרסומת בעיתונים? מתברר שכלכלת מדינה יכולה לפרוח רק אם קונים דברים שלא כל כך נחוצים. והכוחות שדוחפים ומושכים אותנו לצאת ולקנות יותר כבר עובדים, וגם המשימה להחזיר את פעולות החברה שלנו לרשות הרבים כמו במסעדות ובבתי קפה.

זאת אומרת שכבר עכשיו, התחושה של חיים יפים בלי לחץ נמצא במסלול התנגשות עם החזרה לקדם-המשבר, ויפה שעה אחת קודם.

אז מה נזכור מהתקופה הזאת? שהיה וירוס שאיים עלינו אבל, תודה לאל, הרג הרבה פחות אנשים משחששנו, ואנחנו פשוט עצרנו את חיינו לתקופת מה. וכבר לא זוכרים מה עוד קרה, אבל עכשיו, חזרנו לשגרה המוכרת שלנו.

האם זה מה שעומד לקרות? האם זה מה שאנו רוצים?

שבת שלום