Parshat Balak 2020 Hebrew

שמעתם את הסיפור על הרב שיושב בבית קפה בברלין בשנת 1935 וקורא בעיתון דר שטרמר, ומזכירו שואל, למה אתה קורא שקרים נציים? הפכת למזוכיסט, או יהודי אנטישמי? ההפך, עונה הרב. בעיתונות היידיש אני קורא על בעיות בפלסטינה, חוסר חופש בגרמניה והתבוללות בארה”ב. אבל ב דר שטרמר אני רואה שהיהודים שולטים בבנקים, בולטים באונמניויות ועוד מעט ישתלטו על כל העולם. זה גורם לי הרבה יותר נחת.

הרב ארי קאהן מסביר שאותה גישה מופיעה בפרשתנו. הבה נשווה. המואבים והמדינים רואים את היהודים מוכנים להתנפל על ארצותיהם כשוורים שאו-טו-טו שולטים על כל האזור. אנחנו רבים ואנחנו מאיימים. אבל לפני כמה שבועות קראנו איך תיארו אותנו 10 מהמרגלים שחזרו מכנען. “שם ראינו נפילים! והיינו כחגבים בעינינו וכך הייתו בעיניהם.” איזה תיאור יותר מחמיא לנו?

ניקח את זה עוד צעד קדימה ונבין למה הברכות הליריות ביותר בתורה לבני ישראל נאמרו על ידי גוי, שונא ישראל שכל מטרתו היתה לקלל אותנו. ולמרות שבירך, המשיך לשנוא אותנו (אולי כי גרמנו לו להפסיד כסף מבלק מלך מואב).

אפשר לטעון שהברכות לא היו של בלעם אלא של האלהים ששם אותם בפיו של אנטישמי מושבע. אבל איזה יהודי היה אומר עלינו דברים כאלה! ובכל זאת, כל כך יפות ברכותיו שאחת מהן פותחת את תפילותינו בבוקר: מה טובו אהליך יעקב.

למרות דבריו היפים עלינו, חז”ל גידפו אותו כרודף בצע מושבע ששנא אותנו. מאשימים שהוא זה שהציע לבנות מואב לפתות את הגברים היהודים (דבר שלא היה קשה במיוחד). אז הסיפור ההזוי של בלעם ואתונו המדברת והקללות שהופכות לברכות מסתיים בנימה צורבת.

בפסקה האחרונה קוראים איך בני ישראל רקדו והתעלסו בפני משה וזקני העם. וזה מעביר אותנו ישירות לסיפורו של פנחס, נכדו של אהרון, שלוקח רומח והורג איש ישראלי ואישה מואביה שרוקדים, ובכך מסיים מגפה שקיפח חייהם של 24,000 מבני ישראל. זה גם מעבר ממלים למעשים, מדברי קוסם למעשי חייל, ואנו, אניני הנפש של היום שואלים, האם יכלו לפתור את הבעיה בצורה אחרת? ושאלה קשורה, למה לא הרים משה אפילו אצבע למנוע חילול השם?

קל יותר לענות על השאלה השנייה. משה לקח אישה מדיינית, בתו של יתרו כהן מדיין. לו התערב, איזה חכם היה אומר: נו, בשבילך המדייניות בסדר אבל לנו אסור?

ההבדלים ברורים. אצל משה לא היו ריקודים ארוטיים ופיתויים. הוא רק רצה לבנות משפחה. אבל מאידך רואים שמשה לא היה מוכן לעשות דבר שיכלו לפרש בצורה לא נכונה. כנ”ל בנוגע לחסדים שקיבל מאחרים. בסיפורי המכות במצרים, משה לא היה זה שהיכה ביאור בכדי להפוך אותו לדם או להעלות ממנו את הצפרדעים, כי היאור היה זה שהציל אותו כתינוק.

נחזור לשאלה הראשונה, האם היתה דרך אחרת לצאת מהפלונטר הזה? ניזכר: הרבה אנשים הלכו אחרי המדייניות והאליל בעל פעור. המצב המשיך להידרדר, ולכן פרצה מגפה שחיסלה 24,000 מהם. הדינמיקה היתה כה חזקה שלא היה ברור מה יעשו הלאה. היה סיכוי שכל העסק יורד לתמיון אחרי 40 שנה של שוטטות במדבר.

משלחת מהאו”ם לא היתה. גם לא מארה”ב. כח שלום לא היה באופק. כנראה שרק מעשה קיצוני יוציא את ההמון מן הטראנס. פנחס קיבל את האתגר על עצמו והרג שניים מהפורעים הבולטים.

למה זה עזר? האם כי האלהים ראה שמישהו מהמחנה הישראלי סוף סוף נקט בפעולה לטובת האלהים (ולכן הפסיק את המגפה)? האם כי ההרג של אחד המנהיגים הצליח לעורר את העם? שניהם? אף אחד מהם?

ברור שהצלחתו של פנחס לא נותן גושפנקא לאלימות בכל מצב, והיום יש הרבה מצבי אלימות. פנחס מונע מקנאות לאלהים, שזו תירוץ לכל מיני התנהגויות משוגעות ומשיחיות עד היום. אבל בסיפור הוא נשמע אמין. אין להשוות אותו לפעילות שמונעת מגזענות או דעות פוליטיות.

אז יש לנו איש נבזי שמדבר בשירה עילאית. ויש לנו קנאי שדרך אלימות מביא לשלום מתוח בין העם ובין האלהים. איזה מסר מבולבל הם שולחים לנו!

שבת שלום!