Parshat Aharei Mot – Kedoshim 2020 Hebrew

בתפילת אל מלא רחמים שאומרים בימי יזכור, יום השואה ויום הזיכרון, אנו זוכרים את כל “הקדושים והטהורים” שעזבו אותנו. כבר הוסרו מעליהם כל הזיהומים שמטמאים את נפשות החיים.

איך מגיעים למצב קדושה כשעוד בחיים – זאת השאלה שעולה בפרשה השנייה שקוראים בשבת, שבה אנו מצווים להיות קדושים “כי קדוש אני ה'”.

אלה שחושבים שמשיגים קדושה על ידי תפילה נלהבת שעות על שעות, ודבקות לכל הפרטים הקטנים במצוות שבין אדם למקום בלי להתחשב באלה שסביבינו – תועים. לא כך זה עובד.

כשמעיינים ב-51 המצוות שמופיעות בפרשה הקצרה הזאת, יש תחושה שמישהו לקח פתקאות, כתב מצווה אחת על כל פתקה, שם את כולן בקרטון ואז שלף אותן אחת אחת באקראי וכתב אותן כאן. יש חזרה על עשרת הדברות וגם עשרות מצוות כלכליות וחברתיות המיועדות לוודא שהחלשים בחברה לא יישכחו ושחוקי החברה יסדרו חיים הרמוניים, כולל תשלום שכר בזמן והחזרת חובות.

לפי חגית ברטוב, לומדים שלשה דברים מהערבוביה הזאת של מצוות. אחת היא שלהיות קדוש בתחום אחד בלבד לא עובד. קדושה היא הרבה יותר כוללנית, בין עם מדובר בחבר, באויב, במשפחה, באלהים או בעצמנו. באותו קו מחשבה, ד”ר שמואל לבנס מונה ארבעה סוגים של קדושה. קדושה מוחלטת – ששייכת לאלהים. קדושה טקסית שקשורה לקטסים הדתיים שלנו. קדושה חוקית שמודגמת בעז שמוקדש לכהן ובזה מקבל קדושה. וקדושה אישית שמתייחסת לדברים שלהם אנחנו משייכים קדושה (סובייקסיבית).

הדבר השני שלומדים, לפי ברטוב, הוא שהפרטים הם חשובים בכל תחום החיים, בעבודה, בבית, בחברה, בשבת ובחול. והדבר השלישי והחשוב ביותר הוא שקדושה נמצאת בגבולות, לדבקות למגבלות על הפעולות והרצונות שלנו, כמו אוכל כשר ולא כשר. הרבה מהמצוות מתייחסות לפעולות שאולי היינו רוצים לבצע, כמו לקיחת שוחד, עדיפות לעשירים במשפט, גזל או רמייה. המצוות מיועדות להשתלט על הנטיות האלה ולהתגבר על הפיתויים לעשותם.

אחד הפיתויים הוא האשפרות לבצע מעשה לא מוסרי ביודענו שלא נסבול כל רע ממנו. לפי פרופסור יובל אלבשן, יש מצווה שמיועדת למנוע נטייה כזאת. המצווה, שמופיעה בפרשתנו, היא “לא תקלל חרש”.

המצווה הזאת היא הגיונית וגם לגמרי לא הגיונית. היא הגיונית מבחינה מוסרית כי לא מתאים לבצע עיוולת ובמיוחד כשמטרת העיוולת אפילו לא מודע לה. מאידך, המצווה היא לא הגיונית היות והחרש לא סובל. הוא לא יכול לשמוע מה נאמר עליו ולא יודע שהורע לו. וזה לא בוצע בפרהסיה (שזה הלבנת פנים ועליה יש איסור בנפרד).

לפי אלבשן, המצווה נועדה לחנך את אלה שיש להם הכח והיכולת לקלל חרש, לדוגמא, ולא לשלם על כך – להימע ממעשים כאלה. זה שיש לך היכולת לעשות משהו ואין לצד השני האפשרות למנוע ממך לעשותו, לא נותן לך את הרשות לעשותו. להפך, זה המבחן האמיתי של הגינות ויושרה, שבו בן אדם חייב להילחם בתאוותו לכוח – מבחן שעומד בפני כולנו מתישהו בחיים.

אלבשן משליך את הגישה הזאת לתחום החברתי-כלכלי. מותר מנהלים לגרוף מליונים מהחברות שלהם בעוד העובדים מקבלים שכר מינימום אבל זה לא אומר שצריכים לעשות כך. שר בממשלה יכול לממן פרוייקטים שמטיבים מפלגתו בלבד ולא ל”יריבים” במפלגות אחרות, אבל זה לא אומר שצריכים לעשות כך.

הרעיון נשמע טוב וגם לגמרי מנותק מהמציאות. אנשים בעמדות כוח משתמשים בכוחם בכדי לקדם את המטרות שלהם. לכן הם שם. לו לא היה להם הדחף הזה, לא היו מגיעים לעמדות האלה. אז יישום רעיונות דמיוניים כאלה בפוליטיקה הוא מקרה אבוד. מבט בבמה הפוליטית בכל העולם מוכיח את זה.

מה שנשאר היא האוכלוסיה הכללית. חלק מהרעיונות בפרשתנו יושמו במגפה הזאת. אנו יותר מודעים לאחרים, כי לא יכולים להיפגש איתם. פגישות, שיעורים והרצאות בזום עוזרים לנו לראות את חברינו ומשפחתינו ולהבין עד כמה הם חסרים לנו, ועד כמה עלינו להגן על עצמנו ועליהם.

זה לא הופך אותנו לקדושים. זה הופך אותנו ליותר אנושיים, שזו התחלה טובה, כי בני אדם יותר אנושיים הופכים ליותר קשובים לאחרים ולצרכים שלהם.

נראה שאנו בדרך חזרה לשגרה, אולי אפילו על בסיס קבוע. נקווה שחלק מהרצון הטוב לאחרים שנצבר בתקופה של סגר יישאר איתנו, ושנתקרב אפילו במעט לקדושה ולשלמות עליהן אנו שואפים.

שבת שלום