Today is October 22, 2019 -

Bet Israel Masorti Synagogue

בית ישראל" – בית הכנסת המסורתי בנתניה"

19 Yehuda Hanasi St., POB 437, Netanya 4210300, Israel
Phone: 972-(0)9-862-4345
Email: office@betisrael.org

Mo Harvey

Here is a copy of an article published in the “Departures / Arrivals” column of “Ha’aretz” newspaper on June 7th, 2014:

By Liat Elkayam

Mo HarveyMo Harvey, 76, lives in Netanya; arriving from London

Hello, can I ask where you were?

In England – in Wales, where I grew up.

Do you live in England?

No, I live here in Israel, I’ve been living in Netanya for 22 years. I love it here.

Such a long time and no Hebrew?

Look, I went to ulpan three times. The third time they told me to leave, because I was giving them a headache. No matter what they said, it all sounded like double duck.

What’s “double duck”?

No, “double Dutch” – rubbish. I just don’t understand a word of Hebrew.

When did you first visit Israel?

I was here on vacation in 1980, then I visited again and again, and when I was here in 1987 I met an American man who was living here. Neither of us spoke Hebrew. I married him and came to live here.

Is he still with us?

My husband is 91 and he is definitely with us. He looks after himself. He doesn’t need help. He even got along perfectly well during the two weeks when I was away on the trip. Except for one small problem: Every time I called, he claimed he couldn’t find the food he wanted, even though everything was in the fridge and labeled.

Why did you come here originally? Are you Jewish?

I wasn’t at the time. I am not a religious person, even though I went to school in a convent as a girl. But back then, going to a convent school was not a matter of religion and faith, it simply guaranteed a high level of education. I remember that there were also Jewish girls in my school. For my part, I came to Israel mainly for the sun, not for the holy places. I don’t do holy, I think it’s awful. I don’t want to see it, no matter what faith it is. I am not in favor of the religious extremists from any direction.

And now you are Jewish?

Yes, I converted. I started the process without any connection to my husband. I started to study Judaism after I visited here the first time. I also took Hebrew lessons in England. My teacher was a dentist, so we also talked about other things, which perhaps accounts for the fact that my Hebrew is so fluent today. (Laughs)

What was it like to visit Wales?

It was lovely. Mostly I meet childhood friends – I no longer have family there. Besides that, I have a tremendous passion for ballet, so I saw a performance. In another few months I will be going to the United States, just to see the new Royal Ballet production of “The Winter’s Tale,” based on the Shakespeare play. They say it’s marvelous.

Has England changed much since you left?

I think the Brits have become a little less polite. There’s a lot of pushing and shoving, and me-me-me first. Though to their credit, it has to be said that their driving is still a lot more courteous than Israelis’. Here someone is always shouting or honking, or the car behind is so close that you stop: If you’re already so close, why not come in and have a cup of tea?

What did you do when you lived in England?

I was in the health service profession. I started as a nurse and became a manager – I managed a hospital. In England, no one wants to manage, to take responsibility, but the moment something goes wrong, they all immediately shout, “Where is the manager? Bring me the manager!” I atoned for all my sins. (Laughs)

I thought you weren’t a religious person.

I am an atheist. In our hospital, even the chaplain was an atheist. That’s what happens when you see constantly sick people who have no hope.

What do you do now?

I don’t have a job, I do volunteer work with Meals on Wheels and visit the homes of sick or elderly people who need that help. Soon I will be one of those people.

I have to say that you look tremendously energetic.

I drive everyone crazy. I talk too much. I prattle with strangers. I think that’s how the Welsh are. We are more relaxed than the English.

How do you maintain such a cheerful disposition, especially when you volunteer in an environment of pain and difficulty?

It’s the way I was born. I love what I do, even when I curse. There is no point being in a different state of mind. Just think, even those who are sick, and probably especially those who aren’t sick, don’t want to see a sour face next to them.

********************************

טיסות נכנסות \ טיסות יוצאות

  • ליאת אלקיים
  • 29.05.2014

מו הארוי, 76, מתגוררת בנתניה. נוחתת מלונדון, אנגליה

שלום, אפשר לשאול איפה היית?

באנגליה, בוויילס, המקום שבו גדלתי.

את מתגוררת באנגליה?

לא, לא, אני גרה פה בישראל, חיה בנתניה כבר 22 שנה. אני אוהבת לחיות פה.

כל כך הרבה זמן בלי עברית?

תראי, הלכתי לאולפן שלוש פעמים. בפעם השלישית אמרו לי לכי מפה, את כבר עושה לנו כאב ראש. לא משנה מה אמרו לי הכל נשמע לי כמו ברווז כפול.

ברווז כפול?

לא! לא! Double Dutch — זה שטויות באנגלית. ראביש. אני פשוט לא מבינה מילה בעברית.

מתי הגעת לארץ לראשונה?

הגעתי הנה לחופשה ולפגוש אנשים ב–80′, ביקרתי שוב ושוב ואז כשהגעתי ב–87′ פגשתי גבר אמריקאי שחי כאן. שנינו לא דיברנו עברית ועם הגבר הזה התחתנתי ובאתי לחיות איתו פה.

והוא עדיין בסביבה?

בעלי בן 91, והוא בסביבה בהחלט. הוא מטפל בעצמו. לא זקוק לעזרה. הוא אפילו הסתדר מצוין בשבועיים שלא הייתי. חוץ מהבעיה הקטנה שכל פעם שהתקשרתי הוא טען שהוא לא מוצא את האוכל שבא לו לאכול, אף על פי שהכל היה במקרר עם תוויות.

למה הגעת הנה לראשונה, את יהודייה?

לא הייתי אז. אני לא אדם דתי, אם כי למדתי במנזר בתור ילדה, אצל האחיות. אבל אז, בוויילס, ללמוד במנזר לא היה עניין של דת ואמונה, לימוד במנזר פשוט הבטיח חינוך ברמה גבוהה. אני זוכרת שבבית הספר שלי היו גם בנות יהודיות. אני מצדי הגעתי לישראל בעיקר בשביל השמש, לא בשביל המקומות הקדושים. I don’t do holy, זה נורא בעיני. אני לא רוצה לראות אותם, לא משנה של איזו אמונה. אני לא בעד הקיצוניים הדתיים מאף כיוון.

והיום את יהודייה?

כן, התגיירתי. התחלתי בתהליך בלי קשר לבעלי. אחרי שביקרתי כאן בפעם הראשונה התחלתי ללמוד יהדות וגם לקחתי שיעורי עברית באנגליה. המורה שלי היה רופא שיניים, אז דיברנו גם על דברים אחרים, מה שאולי מסביר למה העברית שלי כל כך שוטפת (צוחקת).

איך היה לבקר בוויילס?

היה נחמד מאוד. הייתי שם שבועיים, בעיקר פגשתי חברים מהילדות שהולכים איתי כבר שנים. אין לי יותר משפחה שם. חוץ מזה יש לי תשוקה אדירה לבלט, אז ראיתי הופעה.

אנגליה השתנתה הרבה מאז שעזבת אותה?

אני חושבת שהבריטים נהיו קצת פחות מנומסים. הרבה פושינג ושאבינג ואני־אני־אני קודם. אם כי לטובת הבריטים יש לציין שהנהיגה שלהם היא עדיין הרבה יותר מנומסת. אני תמיד שוכרת רכב כשאני בנסיעה וכאן מישהו תמיד מצפצף או צועק. או שהרכב מאחורייך נצמד אלייך כל כך שאת עוצרת, “אם אתה כל כך קרוב למה שלא תיכנס כבר ותשתה כוס תה?”

במה עבדת באנגליה?

בשירותי הבריאות. התחלתי כאחות ונהייתי מנהלת. ניהלתי בית חולים. באנגליה אף אחד לא רוצה לנהל, לא רוצה לקחת אחריות, אבל ברגע שמשהו משתבש כולם מיד צועקים “איפה המנהל! תביאו לי את המנהל”. כיפרתי על כל חטאי (צוחקת).

חשבתי שאת לא בנאדם דתי.

אני אתאיסטית. אצלנו בבית החולים, אפילו הכומר של הכנסייה היה אתאיסט. ככה זה כשאתה רואה שוב ושוב אנשים חולים שאין להם תקווה.

במה את עובדת?

אני לא עובדת כרגע. אני מתנדבת. אני עושה ארוחות על גלגלים, “meals on wheels”, ואני מבקרת בבתים של אנשים חולים שזקוקים לכך, או מבוגרים. בקרוב אהיה אחת מהאנשים האלה.

את דווקא נראית לי נמרצת להפליא.

אני משגעת את כולם. אני מדברת יותר מדי. אני מקשקשת עם זרים. אני חושבת שזה האופי של הוולשים. אנחנו יותר נינוחים מהאנגלים.

איך שומרים על דיספוזיציה כה חיובית, במיוחד כשעובדים בסביבה של קושי וכאב?

ככה נולדתי. אני אוהבת את מה שאני עושה גם כשאני מקללת. אין ממש טעם להיות במצב אחר. תחשבי, גם מי שחולה, ואולי בעיקר מי שחולה, לא רוצה לראות לידו פרצוף חמוץ.

 

ואלרי מיימוני, 42. מוריה אוחיון, 20. חיות אוחיון, 20. מתגוררות בקרית ארבע. מוריה ממריאה לארצות הברית

שלום, אפשר לשאול מי טסה ומי נשארת?

מוריה: יש לי חברה שגרה בלואיזיאנה ואני נוסעת לבקר. יכול להיות שנמשיך למיאמי או למקסיקו.

ואלרי: אבל החיים הטובים באמת זה פה בארץ!

ומי המלוות?

מוריה: אחותי ודודה שלי. מי ייקח אותי לשדה?

ואלרי: אני בכלל עליתי מצרפת בגללן.

באמת?

ואלרי: בגלל אחותי. אמא שלהן. אני עליתי לפני 18 שנה והיא עלתה עשר שנים לפני.

את יהודייה במקור?

ואלרי: בוודאי. גדלתי בשכונה יהודית בפריז, אבל אם את רוצה להיות יהודייה יותר טוב פה. אחרי שהתחתנתי היה מובן מאליו שאני אגדל את הילדים שלי פה, לא רציתי שהכל מסביב זה גויים.

גם בעלך חשב כך?

ולארי: בעלי גדל בצרפת וגם לו זה היה ברור. התחתנו פה ויש לנו, ברוך השם, חמישה ילדים בלי עין הרע.

ואיך הגעתם לקרית ארבע?

ואלרי: בהתחלה עשיתי אולפן בירושלים. אחותי גרה בקרית ארבע וראיתי שיש אווירה נעימה. ראיתי איך הילדים גדלים. הקריה מאוד השתנתה לטוב, פעם היו אומרים שזה רק מתנחלים, היום יש שם הכל.

אנשים צעירים לא נוטים לעזוב את הקריה?

ואלרי: עוזבים, אבל חוזרים אחר כך הביתה.

חיות: אני לא.

מוריה, מה איתך?

מוריה: אני אשלים לימודים בווינגייט כמדריכת כושר ואחר כך נראה. לימודים, פסיכומטרי.

ואלרי: עבודה, חתונה.

חיות: אליפות.

אליפות?

חיות: כן, אני מתאגרפת. אגרוף תאילנדי. השאיפה שלי היא לאליפות בארץ, בחוץ לארץ.

כבר יצא לך להתחרות?

חיות: עליתי פעם אחת בתחרות קרב בתוך המועדון שלנו, אבל פוצצו אותי מכות.

כמה זמן את בעניין?

חיות: אני לומדת כבר שנתיים במועדון בירושלים, אבל למדתי מאחי במשך תשע שנים, הוא מדריך קרב מגע. אני הולכת שלוש פעמים בשבוע לאימון, שעה וחצי, ובדרך כלל אני נשארת עוד שעה וחצי לקרבות.

יש עוד בנות במועדון?

חיות: היו, אבל אני הבחורה היחידה עכשיו.

אז מול מי את נלחמת?

חיות: מול הבחורים, יש שם בחורים גם בני 30 ו–40, יותר ממני במשקל. אבל אין לי בעיה לחטוף ולהחטיף חופשי. אנחנו משתמשים במגן שיניים ובמגן רגליים.

איך הם קיבלו אותך?

חיות: במועדון כולם אוהבים ומכבדים. היה אחד שכמעט שברתי לו את האף וירד לו דם, זאת היתה הפעם היחידה שממש נבהלתי.

וגברים מחוץ למועדון?

חיות: יש דיבורים כאלה של גברים “וואי, בטח מפחיד להיתקל בך בסמטה חשוכה”, יש את האלה שישר נרתעים ויש את אלה שמאוד אוהבים את זה.

מה זה נותן לך?

חיות: זה עושה לי טוב בחיים. בהמון תחומים: הביטחון העצמי, הראייה של החיים עצמם, זה בונה לך אישיות. וקודם כל האדרנלין. התחושה שאתה נלחם במישהו ומנצח. ולא שאין כישלונות, עברתי קרב שאחריו אמרתי לעצמי: זה לא בשבילך להיות פה.

ומה קרה?

חיות: זה היה בפעם הראשונה שעליתי לזירה. פרשתי לשבוע וחזרתי. זה קרה גם בגלל שהמתמודדת השנייה לא כיבדה אותי במעמד.

מה זה אומר?

חיות: יש כל מיני מחוות שמסמלות את הכבוד. מוחאים כפיים בסוף, למשל. אבל גם בכישלון אתה מתחשל. ובראבק? רק השתפרתי מאז. זה כל החיים שלי.

מי מאמן אותך?

חיות: בני קוגן. הוא כמו אבא שלי, הוא נותן הכל, הוא אחלה גבר. חשוב לו שאני אצליח לא רק באגרוף.

יש לו כל מיני משפטים של מאמנים?

חיות: הוא קצת חי בסרט שאנחנו בתאילנד, בקטע טוב. הוא מביא גיגית עם כוסות מים מפלסטיק ואנחנו שותים משם. והוא אוהב להגיד “פה לא מדברים, מי שרוצה לדבר הולך הביתה”.

 

Calendar

<< Oct 2019 >>
SMTWTFS
29 30 1 2 3 4 5
6 7 8 9 10 11 12
13 14 15 16 17 18 19
20 21 22 23 24 25 26
27 28 29 30 31 1 2